נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

יש דברים שהורסים לי כל לילה .

כל רגע שבחוץ שקט וחשוך אני מתחילה לחשוב על האמת.

יש דברים שלא פתחתי לפני אף אדם.

כל לילה שאני מבטיחה שאני יעשה את זה , בוקר למחורת מחליטה לשתוק.

יש דברים שפשוט גורמים לי לבכות , ואם אני אספר אותם לאחר כדי שיעזור לי גם הוא יתחיל לבכות.

אני לא מאמינה שיש מישהו בעולם שמסוגל לעמוד מול האמת הזו בלי פחד.

אני פשוט לא מאמינה שיש אנשים שאף פעם לא חשבו על זה.

אני מפחדת לשאול ולבקש עזרה ואז להכניס גם אותם לפחד הנורא.

אולי הם חיים את חייהם כרגיל אבל ברגע שאזכיר להם את אותם הדברים,גם הם יהיו בפחד נוראי.

אז מי יוכל לעזור לי ?

מי יבטיח לי שהכל בסדר בלי להזיל דמעה גם הוא ?!

חסר שכל חסר דאגות , לפעמים אני מקנאה באנשים האלה , שלא חושבים יותר מידי וככה גם לא דואגים.

אבל לפני שיתחיל  הלילה שבו כולם ילכו לישון ואני אשאר מתחת לשמיכה עם כאבי בטן מפחד , לב מכווץ , נושכת שפתיים אני עושה את מה שאני יודעת שאני יגיד לעצמי שוב בחוסר אונים.

"אני צריכה מישהו שיקשיב לי.

אני צריכה לפרוק."