נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

"שיר, אנחנו עולים להביא כסף לפניי שנצא לקניות" מור אמרה וקמה. אחרייה קם תום וכבר התקדם למעלית.

"אני אחכה לכם פה" היא אמרה וקמה לעבר הבר.

היא התיישבה ליד אישה מבוגרת שנראתה מכובדת ביותר בחליפתה השחורה, היא חשבה שראתה אותה פעם בטלויזיה אך לא זכרה מתי.

"היי, אפשר לקבל מיץ תפוזים?" היא ביקשה.

"כמובן" הברמן ענה לה.

האישה המוכרת סיימה את המשקה שלה וקמה למקום אחר בזמן שעינייה של שיר עוקבות אחרייה.

"בבקשה" כוס מיץ התפוזים הונחה על השולחן למולה.

"אפשר לבקש עוד משהו?" 

-"בוואדי"

היא התקרבה אל פניו ולחשה כדי שאף אחד לא ישמע "תפסיק לשלוח את המבטים האלו" היא אמרה והתרחקה בחזרה לשתות את המשקה שלה.

חיוכו של שי עלה על פניו "איזה מבטים?" הוא התמם.

שיר לגמה מהכוס לגימה אחת ואז אמרה "תפסיק לשחק לי אותה. פעם הבאה אני מכניסה לך לחולצה את הקוביות קרח האלה"

"את לא תעשי את זה" שי נראה מבודר.

"אל תתגרה בי, אתה עדיין לא מכיר אותי" היא הזכירה לו.

"אוקיי, אוקיי הנה אני מבטיח להפסיק עם זה" הוא אמר ושטף את הכוס הריקה ששיר הגישה לו.

"חבל שלא הבטחת את זה לפניי הפאדיחה שעשית לי אתמול בערב" היא נזכרה בארוחת הערב כשהמשפחה שלה היו צריכים למסור את מספר החדר בכניסה לחדר האוכל.

"אבל השמלה שלך באמת הייתה יפה." הוא אמר ונשמע לרגע רציני.

"אתה לא צריך להגיד כל מה שאתה חושב" היא הסבירה ושוב נזכרה איך ההורים שלה הסתכלו עליו כשהוא אמר לה שהיא נראת מדהים בשמלה ההיא ואיך אבא שלה תהה כשהם כבר נכנסו אם ככה כל עובד שבהפסקה מסכים לעצמו להגיד מה שהוא רוצה.

"הכריחו אותך ללבוש אותה, אה?" הוא מלמל 

"שתוק" היא מחתה והוא גיחח בהבנה שהוא צודק.

"היי תגידי..." הוא החל לומר ואז נראה כאילו איבד את המילים. שיר הביטה בו בציפייה לשמוע את דבריו.

"המחברת ההיא שלך..." הוא החל למלמל והיה נראה על פניו שלא נעים לו מהעיניין.

"היא בסדר" היא ענתה לו לפניי שסיים את השאלה ונראה שהוקל לו."זה באמת חשוב לך אם היא בסדר?"  היא שאלה בשיא הרצינות.

"אם זה חשוב לך" הוא הודה

שיר הביטה בו ברצינות ואז פלטה גיחוח "לרגע האמנתי לך"

הוא התעלם מדבריה  "בכל מקרה, מה עשית איתה?" הוא שאל בסקרנות.

"אתה תמיד חטטן כזה?" היא תהתה אם באמת אכפת לו מהמחברת או שזה עוד חלק מהמשחקים שלו.

"את תמיד עונה בשאלה על שאלה?"

"הייתי צריכה מקום שלו לכתוב בו משהו" היא החליטה שאין סיכון בעובדה שהוא ידע שהיא רק חיפשה קצת שקט.

הוא גיחח והרים את ראשו למעלה מה שגרם לה להרגיש טיפשה.

"מה?" התגובה שלו עצבנה אותה.

"באמת חשבת למצוא שקט בבריכה של המלון הכי גדול בארץ?" הוא הסביר את הלעג שלו.

"אני לא יודעת. אחד העובדים הציע את זה" היא הפילה את האשמה על העובד הקירח שהציע לה בריכה הומה אנשים על פני ים שקט ורגוע.

"העובדים פה אידיוטים" הוא אמר וברגע ראה את המבט המסכים שלה. "אני לא מכחישה..." היא מלמלה.

שיר שמעה את קולותיהם של תום ואמה מגיעים מהמעלית וקמה ממושבה "אני צריכה ללכת" היא אמרה והרימה את התיק שלה.

"היי" הוא הפנה את תשומת ליבה בחזרה אליו ונשען על הבר כך שיוכל להיות יותר קרוב אלייה "אני יראה לך מחר מקום שקט. אוקיי?" הוא לכד את עינייה במבטו הממתין לתשובה.

הלחץ של שיר מאמה ותום ירד ברגע שפגשה במבטו והיא הנהנה.

הוא התרומם בחזרה מהשולחן "תהני מהקניות" הוא חייך חיוך שנראה מנומס ולא אופייני לו בכלל.

"תודה" היא אמרה והתקדמה לעבר תום ואמה.

"תקני שמלות יפות" הוא קרץ. הוא ראה את שיר חוזרת על צעדייה וכמעט לא הספיק לשים לב וכבר חופן של קוביות קרח הושחלו מתוך צאוורון חולצתו.

"אמרתי לך שאתה לא מכיר אותי..." היא חייכה לפרצופו ההמום והלכה מהמקום.

"שיר, מה דעתך על החולצה הזאת?" מור התייצבה מול שיר עם חולצה אפורה ועלייה הדפסה של כלבלב.

"חמודה" שיר חייכה והחזיקה אותה.

"תלכי למדוד אותה" מור אמרה והסתובבה בין הקולבים בחנות.

היא הצטערה שמיכאל לא יכל לבוא איתם לקניות ופשוט להפוך את זה לרגע משפחתי שהיא תמיד אהבה לעשות עם הילדים ובעלה, היא ידעה שהוא עסוק בעינייני עבודה, היא תמיד ניסתה לגרום לילדיה לקחת את זה בקלות אך היא לא ידעה איך לקחת בעצמה את העובדה שתמיד העבודה שלו משפיעה על חייהם.

"איך?" היא שמעה  את קולה של ביתה.

מור חייכה למראה ביתה בחולצה מחמיאה מול המראה הארוכה "תגרום לבחורים למשוך את הדייט..."

שיר חייכה "אין על ההתנסחיות שלך..." היא מלמלה ונכנסה להחליף את ביגדה לחולצה המקורית.

"אם כבר מדברים על בחורים..." מור דיברה אל הדלת שמאחורייה עמדה שיר.

"או לא...אנחנו לא מדברים על בחורים" שיר יצאה וסידרה את קצוות חולצתה.

"מה הקטע עם ההוא מהארוחת ערב אתמול?" היא התעקשה.

"שום קטע. אף פעם לא זרקו לך מילים?" שיר העבירה את ידה על שורת ג'ינסים, הוציאה אחד והביטה באמה.

"אני מבוגרת מידי בשביל זה" אמה מחתה

"בשביל שיזרקו לך מילים?"

"בשביל הגינ'ס הזה" היא הסבירה.

"אה" שיר פלטה והחזירה  את המכנס למקומו.

"אם הוא מטריד אותך אז-"

"לא,לא!" שיר הפגינה את ניגודה. "הוא בסדר. הוא סך הכל קצת דביל" היא הסבירה.

"כן, זה מתחיל מקצת דביל ועובר ל'היי דביל רוצה סיבוב לאור ירח?' ואז נוצרת כימיה ו.." מור המשיכה לדבר בזמן ששיר אוטמת את אוזנייה ורצה לצד השני של הקומה.

מור גיחחה בינה לבין עצמה והלכה לחפש את תום.

"רוצה קצת?" אביו של שי התרווח על הספה עם כוס היין "כדאי לך, זה מ1965" הוא הוסיף.

"זה מעניין לי אתה יודע את מה" שי סגר אחריו את הדלת ופנה לחדר האמבטיה. בגדי העבודה שלו בין רגע כבר הושלכו לרצפת החדר והוא יצא מחדר האמבטיה בבגדים נוחים  אשר הרשו לו לקבל מנוחה על מיטתו.

"הבחורה ההיא..." אביו מלמל וקם מהספה להחזיר את בקבוק היין. "היא חלק מהעסקה שלנו?" הוא רפרף בין דפיו שהונחו על השולחן.

"אין עסקה שלנו. יש עסק שלך, אני לא אחד מהשותפים שלך לעסקים" שי הדליק את הטלויזיה וזרק את השלט לידו על המיטה.

אביו צחק צחוק עמוק עד כדי כך שנשמע כאילו היה בכוח ולא מתוך רצון "אחריי הכל, כול הבחורות שלך הופכות לעסקה שלי. לא ככה?" הוא התקדם לעבר מיטתו של שי.

"לך לעזאזל" שי סינן.

"אוו..." אביו שיחק פרצוף נעלב "איך יצאת כזה חצוף?" 

-"תורשתי" הוא ענה וחזר לצפייתו בזמן שאביו הולך לפתוח את הדלת לאדם שנוקש.

"אדוני המנהל, יש בעיה" אחד העובדים עמד בפתח הדלת ופרצופו חיוור.

היי:)

לפניי שתשאלו.

הפרק הבא יעלה בעז"ה שבוע הבא. העיניין הוא שתיכננתי להעלות אותו

  יום שלישי, אבל בגלל שאני אהיה בפנימיה והמחשב הקטן שלי צריך תיקון

אז אין לי מושג מתי אני אספיק לכתוב אותו. אז כנראה שאני יכתוב אותו ביום חמישי כשאני יהיה בבית ואני באמת מקווה שאספיק לכתוב פרק בפחות מיום.

בכל מקרה, מקווה שהמחשב האישי שלי יקבל תיקון בקרוב ואז אני אוכל כבר לכתוב לכם גם דרך שם.

מחכה מאוד לתגובות שלכם, וכמו שאמרתי פעם, אני משתדלת להקדים את העלאת הפרקים כשאני שהרבה הספיקו לקרוא.

המשך יומקסים :)