נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

״למה את תמיד כזאת שקטה?״

שואלים אותי את זה בלי סוף. שואלים למה אני מדברת בשקט שבקושי ואפשר לשמוע, ולמה אני רוב הזמן מסתכלת מהצד ולא מדברת.

חושבים שזה כי אני ביישנית. יכול להיות, אבל אני לא חושבת שזה העיניין.

זה יכול להיות שאני אוהבת יותר לצפות מלדבר. 

זה לא תמיד עומד לטובתי. כשמורה שואלת שאלה שיכולה לזכות בחמש נקודות לתעודה וכולם זורקים תשובות ואני רק ממלמלת את התשובה שמסתברת כנכונה, אנ צריכה כוח נפשי לספוג את ההבנה שהמורה באמת חשבה שאף אחד לא יודע. בגלל זה אני התלמידה היחידה ששונאת שהמורה מרשה לענות בלי הרמת יד. אבל הניסיון אימן אותי להתרגל. גם אם אבא שלי חושב שאני טיפשה בזה שאני לא קופצת ומרא. מה אני יודעת.

אני חושבת שכל השקט הזה בעיקר כי אני רגילה לצעקות.  תמיד צועקים בבית שלי, אני שונאת קולניים. אני חיה עם קולניים...

אז אני לא יודעת אם זה פייר להתחיל לשפוט אותי, ולשמוע מאחי איזה מתנשאת אני שאני לא מדברת.

אני בסדר עם השקט שלי. ואני שונאת שמעירים לי עליו.

״אה. לא, סתם אני בתקופה של צרידות״