נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אולי באמת הגיע הזמן לקרוע לגזרים את הדפים הדיכאוניים שמתארים את הדמעות שהשקו את הקוצים סביבי. 

אולי כמו שבטעות המילים נחצו לשתיים זהו באמת גורלם של הכתבים? 

אני הבטתי בהם פעמיים ושאלתי את עצמי איך עכשיו אשמור את זה... אבל בעצם, למה שאשמור את זה?

אז עכשיו אני קורעת מסביבי את המחשבות שהכניסו אותי לאותה המראה השחורה בכל זמן שהייתי שם,

״אני יותר לא אשרוד שם. אני אחיה שם!״ מלמלתי לעצמי... אני כבר לא אברח בתירוץ שבאתי ממקום אחר,

מעכשיו אני שייכת לשם. והייתי צריכה להבין את זה כבר ממזמן.