נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אמרתי להם שאני אביא את העיתון, שילכו, אני כבר באה...

הם עלו במעלית ואני התקדמתי עם המפתח לכיוון תיבת הפח. הכיתוב 16 המתין לי.

אהבתי את הקור, אהבתי את הפחד של הלבד בשעה המאוחרת, אהבתי את זה שאני מוציאה עיתון שמעולם לא התעניינתי בכתוב בו- ובכל זאת, הרגשתי בוגרת עם הדפים המשעממים חסרי הצבע ומלאי המילים.

עברתי ליד מראה וזאת הייתה אותה האחת עם השיער הארוך,עם שמלת כתפיות רחבה עד הברך, כל כך אופיינית לה, עם הסריג הבורדו-חום ומעליו מעיל בז'. והצעיף הזה והגרביון הבורדו והמגפיים הארוכות, השחורות והפשוטות שלא רוצות לגנוב את ההצגה. עם שתי טבעות, חסרת איפור או קישוט נוסף. כי ככה היא אוהבת את זה..

הגעתי הביתה, פשטתי את המעיל הארוך מידי ונתתי לו להתקרזל לו על אחד הכיסאות,

ידעתי שזה שוב חוזר. הבנתי שכנראה שיש דברים שלעולם לא יעלמו, ושלעולם לא אצליח להסביר.

הכנתי לעצמי קפה עם חלב חם, ושתי וופלים. בטח מיותרים לקיבה.

עמדתי מול הצרות שלי כשעוד חלב על שפתי,

נאנחתי, התעייפתי. זה בסדר.

אני מרגישה את הנפילה החזקה באה,

כרגע זו רק אני ועצמי, פשוט מחכות לה..