נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אמרתי להם שאני אביא את העיתון, שילכו, אני כבר באה...

הם עלו במעלית ואני התקדמתי עם המפתח לכיוון תיבת הפח. הכיתוב 16 המתין לי.

אהבתי את הקור, אהבתי את הפחד של הלבד בשעה המאוחרת, אהבתי את זה שאני מוציאה עיתון שמעולם לא התעניינתי בכתוב בו- ובכל זאת, הרגשתי בוגרת עם הדפים המשעממים חסרי הצבע ומלאי המילים.

עברתי ליד מראה וזאת הייתה אותה האחת עם השיער הארוך,עם שמלת כתפיות רחבה עד הברך, כל כך אופיינית לה, עם הסריג הבורדו-חום ומעליו מעיל בז'. והצעיף הזה והגרביון הבורדו והמגפיים הארוכות, השחורות והפשוטות שלא רוצות לגנוב את ההצגה. עם שתי טבעות, חסרת איפור או קישוט נוסף. כי ככה היא אוהבת את זה..

הגעתי הביתה, פשטתי את המעיל הארוך מידי ונתתי לו להתקרזל לו על אחד הכיסאות,

ידעתי שזה שוב חוזר. הבנתי שכנראה שיש דברים שלעולם לא יעלמו, ושלעולם לא אצליח להסביר.

הכנתי לעצמי קפה עם חלב חם, ושתי וופלים. בטח מיותרים לקיבה.

עמדתי מול הצרות שלי כשעוד חלב על שפתי,

נאנחתי, התעייפתי. זה בסדר.

אני מרגישה את הנפילה החזקה באה,

כרגע זו רק אני ועצמי, פשוט מחכות לה..

בסרטים רואים את הצייר תופס צבע, מנתז לכל עבר והתוצאות מדהימות.

בחיים זה לא ככה,

את לא באמת יכולה לתפוס כל צבע העולה על רוחך ולערבב אותו עם צבע מסויים או משיכת מכחול מסויימת,

אז אל תאבדי את העשתונות בציור, את עוד תגיעי לשם, גם אם זה עוד עשר שנים אבל את צריכה להחזיק את הצבע ביד בידיעה שהיא מעבירה לו זרמים של חוקים ברורים בתוך כל החופשיות,

אל תרוצי רחוק מיד לצבעי שמן או אפילו פחם אם אינך מרגישה בטוחה עם עיפרון וצבע. אבל נסי אותם מידי פעם, ואל תבהלי מתוצאות, לאט לאט.

יהיו שלבים מפחידים כאלה שכל מה שעובר לך בראש זה "אני הורסת לעצמי את הציור..אני עושה פה משהו לא נכון" - ברגעים האלו אל תפני בצורה דרסטית! נסי לקחת את הטעות לטובתך.

בעדינות. לאט. תביטי ותתרכזי. כנסי לראשים אחרים. עצמי את העיניים, דמייני מה המטרה הכי הזויה, ונסי להפוך אותה למשהו ריאלי ובגודל היכולות שלך.

פני את כל כולך לזה.

תהני מהרגע, מהשעות של העבודה.. הרבה יותר מהתוצאה.

וכל זאת, לא רק בציור, גם בחייך.

חשבתי שזה לא אמיתי אז המשכתי, חשבתי שאני בחלום אז לא הססתי.

ואז כשהדברים שהכי רציתי קרו, כשאחד האנשים שאני הכי אוהבת ניסה להתקרב, במינון הנכון ביותר-אני רציתי לברוח..

בהתחלה כדי לא לתת לעצמי את כל מה שאני רוצה, אחר כך הבנתי שמשהו אחר(או נוסף) מפריע לי.

הרי כששאלתי את עצמי לפני כן בשיא הכנות, ידעתי מה רציתי, איפה רציתי להיות ואיפה זה לא המקום שלי..

"מה את עוד רוצה?! איזו עוד הוכחה?" לא ידעתי מה לענות.

אני יודעת שאני לא רוצה שיתקרבו אליי מאוד, זה ברור לי שזו לא הדרך, אבל ביקשתי לדעת ובאו לומר לי-ואז ברחתי. שוב פחדתי. לסמוך על אנשים.

מה הסיבה שתמשיכי לשבת פה? לכי כבר.. לכי לארגן את כל האינסוף דברים שאת צריכה לארגן.

תפסיקי לשבת פה.

תפסיקי כבר..!

תקופות. תקופות ארוכות מידי של לבד,

היום לא מצליחים להבין אותי..איך?

איך לא דיברתי, איך לא שיתפתי אף אחד?!

"לא הייתה לך ברירה אלא לבנות לעצמך עולם פנימי" היא אמרה לי ופתאום זה נשמע לי מאוד הגיוני. "היום. היום את מתנשפת מכל מה שהיה פעם..וזה קצת מקשה כי את מוכרחה לאסוף את עצמך כל פעם מיד למען השגרה. ומכל נפילה כזאת לאסוף את עצמך לגמרי לבד זה דורש המון אנרגיות, זה קשה וזה מטורף שעשית את זה עד עכשיו לבד"

אם לקבל את ההחלטה לעשות את הצעד הראשון לתהליך ה"טיפול" היה דבר קשה,

אז עכשיו כשאני ממש בתחילתו אני מרגישה דברים לא מוכרים, קשים בחידושם..

עשיתי רק צעד אחד, צעד קטנטן ואנשים כבר מתחילים לשים לב לדברים, רואים את המלחמה בפנים שלי מבלי שראיתי אותה בעצמי,

"זה מתיש אותך..." היא אמרה בהבנה, רק מלהביט בי, היא ידעה בתוך מה אני. כמה מחשבות אני הפסקתי לעצור בשביל להתחיל להוציא את כל הג'יפה שתופסת אותי.

"זה כמו מוגלע. להוציא את כל מה שרע לנו-כואב!!. הכאב שלו מחריד אבל אנחנו רק ככה נוכל לטפל בזה"

אני נאנחת. המקום הכל כך כואב ולא נוח הזה שאני מוכרחה לעמוד בו בשביל לחוות באמת ולא להמנע, קשה לי.. ואני לא אומרת הרבה שקשה לי. כמעט ואמרתי לה. אבל מנחם שיש מישהו שמבין אותך. מבין באמת, לא זיופים. ומוכן לספוג. ושם כדי לתפוס אותך,

לא מתוך רחמים-אלא כי אתה חשוב לו!

אז אני מוכנה להכנס לזה,

כי אולי יש פעם ראשונה בחיים שלי אנשים שאני בוטחת מאוד מאוד ביכולות ובעיקר ברצון שלהם לעזור לי..

"את אדם חזק..את אמיצה, זה פשוט אומץ להסכים להכנס לזה עד הסוף. את לא יודעת כמה אני מאמינה בך, את לא יודעת כמה אני מעריכה אותך" 

"אני יודעת שאת הולכת לעבור תהליך מורכב, כשאת מרגישה את הצורך..תשכחי מהתפקיד שאני, אני נטו בשבילך, אין שעות אין כלום.." - מבין המבטים הכנים היחידים שהכרתי אי פעם.

(ניסתי המון לחפש שיר,

יש כל כך הרבה שירים מדהימים בעברית שאני נושמת אותם, ואף אחד מהם לא הצליח להגיד את מה שרציתי אז וויתרתי על שיר.)

כל שנה כשהנושא החם קשור ליום האהבה אני פשוט מעפעפת עליו כמעט כמו שאני עושה כהנושא החם הוא נושא פוליטי שאין לי שום תחושת קשר אליו..

תמיד ידעתי שאני אדם שלא מתאהב בקלות,

שאני מכירה טיפוסים, וגם אם יש לי "קטע" עם מישהו זה הרבה פחות, זה סתם איזה הידלקות שתעבור במהירות כמו דלקת.(סטגדיש)

היה לי ברור שלאהבה אין נוסחאות, שביום שאני אתאהב אני אדע את זה לפי תחושה ולא לפי תסמינים,

הייתי כנה עם עצמי מאוד, כמה שהרגשתי כלפיי מישהו משהו ובתוך כל הבלבלות ידעתי להגיד לעצמי שזה לא זה ואני עוד ארגע. זה עזר לי.

חשבתי ש'אהבה' זה מושג שאני לא אכיר לפחות עד גיל עשרים, שעכשיו זה סתם הרצון להרגיש גדולים או תחושה נורא טבעית שבאה בעקבות המצאות של בחור בסביבה.

ואז הוא בא.

כשלא הכרתי אף אחד בהתחלה הבטתי בו בצורה שונה לגמרי,

איך אמרתי לו שלום פעם ואיך היום. אולי אותה המילה אבל הכל שונה בפנים.

אני תמיד בקלות הייתי אומרת לעצמי, נו, זה יעבור כמו כולם. תרגעי, את לא ב"סיכון" זה עוד יעבור בקלות.

וחתיכת מעצבן, הוא הטריף לי את השכל! 

הוא הרס לי כל כך הרבה תוכניות,

הוא לא יצא לי מהראש בחודש הראשון ושם כבר חשדתי..בדרך כלל זה עובר!

בגלל זה תמיד כל כך קל לי להחליט שלא לקחת את הדברים רחוק,

ועכשיו קשה לי, כי אני מפחדת לאבד אותו...

את השאלות חסרות המטרה שלו

את החיוך הזה כשאנחנו מסתכלים אחד על השני כשמשהו מעורר גיחוח קורה לאחד מאיתנו

את המבטים המתעמקים האלה שתמיד יצאתי דבילית לצחוק להם בפרצוף כנראה מתוך לחץ

את ה"פששש" המעריך  שלו,

או ה-"ששש" המחריש שלו כשמישהו מדבר בגסות או עושה בלאגן.

את הפעמים שנראה כאילו משהו ממש מכעיס אותו ואני רק מתחננת בלב שיבוא ויסביר לי מה קורה לו

ופתאום שמתי לב שאני לא מסוגלת לשלוח הודעה פשוטה או לדבר בצורה מסויימת עם מישהו אחר כי זה נותן לי תחושה כאילו אני פוגעת במשהו ביני לבינו

וזה כל כך מפחיד,

אף אחד לא אמר לי שמפחיד להתאהב..

כל כך לא ברור, משהו גונב לך את הלב ואתה לא יודע אם זה בסדר להרפות

אם תעשה טעות ברגע שתרפה

אולי יום אחד הוא יקרע ממך ולא תוכל להגיד כלום,

לא תוכל לעצור אותו.

ואם אמשיך לאהוב דבר שכבר רחוק ממני?

אני נלחמת בזה

ואני נלחמת במחשבות עליו או בדברים שאני עושה בהשפעתו

ואני אומרת לעצמי להפסיק

זה מסוכן, זה לא בטוח

יום אחד הוא ילך. ומה תעשי אז??

ויש את הצד השני והטיפש הזה שאומר לי-הדברים הכי טובים מגיעים מהסיכונים הכי גדולים שאנחנו לוקחים..

ואז הבנתי שאני אולי פעם ראשונה בתוך קבוצה שכוללת גם בנים וגם בנות ולא מרגישה שזו טעות

שאנחנו לא המטרה, שהקשר בינינו הוא כלי למשהו גדול יותר

שאנחנו יכולים להקשיב לקשיים בדרך למטרות

שאנחנו במקום שעם הזמן מוכר יותר ויותר

האחראי הוא סך הכל אחד החברים הטובים שלך

לא כולם יכולים להיות חלק מזה

ואנחנו בתוך משהו.

חלק ממשהו.