שואלים אותי את זה בלי סוף. שואלים למה אני מדברת בשקט שבקושי ואפשר לשמוע, ולמה אני רוב הזמן מסתכלת מהצד ולא מדברת.
חושבים שזה כי אני ביישנית. יכול להיות, אבל אני לא חושבת שזה העיניין.
זה יכול להיות שאני אוהבת יותר לצפות מלדבר.
זה לא תמיד עומד לטובתי. כשמורה שואלת שאלה שיכולה לזכות בחמש נקודות לתעודה וכולם זורקים תשובות ואני רק ממלמלת את התשובה שמסתברת כנכונה, אנ צריכה כוח נפשי לספוג את ההבנה שהמורה באמת חשבה שאף אחד לא יודע. בגלל זה אני התלמידה היחידה ששונאת שהמורה מרשה לענות בלי הרמת יד. אבל הניסיון אימן אותי להתרגל. גם אם אבא שלי חושב שאני טיפשה בזה שאני לא קופצת ומרא. מה אני יודעת.
אני חושבת שכל השקט הזה בעיקר כי אני רגילה לצעקות. תמיד צועקים בבית שלי, אני שונאת קולניים. אני חיה עם קולניים...
אז אני לא יודעת אם זה פייר להתחיל לשפוט אותי, ולשמוע מאחי איזה מתנשאת אני שאני לא מדברת.
אביו צחק צחוק עמוק עד כדי כך שנשמע כאילו היה בכוח ולא מתוך רצון "אחריי הכל, כול הבחורות שלך הופכות לעסקה שלי. לא ככה?" הוא התקדם לעבר מיטתו של שי.
"לך לעזאזל" שי סינן.
"אוו..." אביו שיחק פרצוף נעלב "איך יצאת כזה חצוף?"
-"תורשתי" הוא ענה וחזר לצפייתו בזמן שאביו הולך לפתוח את הדלת לאדם שנוקש.
"אדוני המנהל, יש בעיה" אחד העובדים עמד בפתח הדלת ופרצופו חיוור.
.......................................
פרק 4:
שנת 2007:
"מיכאל, אתה צריך להזהר. כל הרעש שהאנשים שתומכים בך עושים על הניצחון לא מועיל לך" סבה של שיר העיר לו בזמן צפייתם בסרטון הקצר אשר הציג את דבריו של מיכאל לפני בחירתו לראש העיר.
"אוו תן לו לחגוג!" מאירה אמו של מיכאל פתחה את בקבוק השמפניה כשבליבה האושר על ניצחון בנה, מיכאל הושיט לה יד לריקוד והיא צחקקה ורקדה עם בנה.
"אולי אני באמת זקן מידי בשביל להבין..." מלמל אביו של מיכאל בזמן שמיכאל גרר אותו למעגל הקטן והשמח שלהם.
הכל היה שמח וליבם של הארבעה קיפץ בקירבם.
גאוותה של מור בבעלה הייתה בשמיים ולמרות שבתחילה לא רצתה שיכנס לעינייני הפוליטיקה היא תמכה בו בכל החלטה. ברגע זה היא האמינה ששום דבר לא יוכל לעצור את ריקודיהם. אך היא בהחלט לא חישבה את קול הנפץ שהגיע מבחוץ וגרם להם להביט אחד בשני בבהלה ולרוץ במורד המדרגות לדירת ביתם שבהם ישנו תום ושיר.
2010 , יוני.
"אדוני המנהל..." אחד העובדים קרא מהדלפק אבל דוד התעלם מקריאתו הנואשת ליחס והמריץ את צעדיו לעבר האמבולנס החונה מחוץ למלון.
מעולם לא עמד אמבולנס מחוץ למלון. מעולם לא היו לו לקוחות נפגעים והוא בהחלט לא העלה בדעתו שמישהו בכלל עלול להפגע במלון קפדני ובטוח שכזה.
דוד הביט בניסיון להראות רגוע בכוחות הביטחון ובשוטרים מסביבו.
אך ליבו כמעט התפוצץ מלחץ כאשר ראה את אחד מראשי העיר עומד ליד האמבולנס.
"מיכאל?!" דוד קרא בחשש. הוא התקדם להביט בפצוע שנגרר באלונקה על מיטה בעלת גלגלים לתןך רכב האמבולנס. "זה הבן שלך?" הוא שאל בקול יותר גבוה משתכנן בהביטו על נער בן העשרה שפונה על ידי הרכב.
פניו של מיכאל היו חיוורות מכדי לדעת אם התשובה חבויה בהן.
"אדוני ראש העיר" המנהל חזר שוב על דבריו.
"לא דוד" מיכאל ענה אך קולו עדיין היה צרוד מהול בפחד. "הבן שלי הזעיק את העזרה" נראה כאילו ניסה לצמצם בפרטים ואז בצעדים מהירים מיכאל סלל את דרכו לעבר משפחתו והשוטרים.
שוטר גבוה בעל מדים כחולים וכובע שחור שהונח על ראשו ברשלנות הביט בתום בעיניים מרגיעות.
"סליחה" מיכאל הצטרף לארבעה. "אני לא מבין למה צריך לחקור את הילד ממש עכשיו אחרי שהוא חטף הלם" הוא אמר במלוא הסמכותיות.
"אדוני, אני מבין את הלחץ אבל אני בטוח שכולנו רוצים לגמור את זה פה ועכשיו מאשר להסיע את הילד עד לתחנת המשטרה." הוא אמר ונקש עם העט בלחץ על הפנקס. "זו לא חוויה נעימה לילדים" הוא הוסיף.
אמו של תום ניסתה לתת לו את כוס המים בפעם השנייה לאחר שדחה אותה למרות הפצרותיה שהוא צריך לשבת ולשתות.
"תחזור בבקשה על מה שאמרת" השוטר קשקש על שורה שנכתבה בכתב לא ברור ומחובר ופתח דף חדש בפנקס.
"ביקשתי מהמוכר שיוריד לי בגד מלמעלה ואז התרפץ לחנות אדם עם רובה וירה לו ברגל" תום חזר על דבריו.
"ואז מה קרה?" השוטר הנהן והמשיך לכתוב.
"ואז המוכר נפל מהסולם ואתו האדם עם האקדח ברח החוצה." תום אמר והשוטר הביט בו בהרמת גבה חסרת הסבר.
"ברח?" הוא חזר על דבריו בנימת שאלה ותום הנהן.
"למה שהוא ינסה לפצוע אותו בלבד ולברוח?" השוטר שאל ומבט כעוס הופיע על פנייה של מור. "הוא אמור לדעת?!" היא שאלה בכעס. "יש הרבה פסיכופטים בעולם" אביו הוסיף.
"אני מבקש ממכם!" השוטר הרים את קולו וכך גם את ידו.
"אולי הוא רצה לפגוע בדבר שהיה מאחוריי הרגל שלו. שמת לב מה היה מאחוריי הרגל שלו?" השוטר הביט בתום ואז במבט משתק בהוריו שנראה כאילו רוצים לתמוך בילדהם.
"מאחוריי הרגל שלו?" הוא צמצם את עיניו כמנסה לשחזר סצנה ישנה. "אני עמדתי שם" תום ענה וגרם להוריו להביט אחד בשני באותו המבט שלא עלה בפניהם למעלה משלוש שנים...
"מוכנה?" הקול המוכר לחש על עורפה של שיר.
היא תהתה אם אי פעם תתרגל להפתעות של שי, לכישרון שלו לפגוש אותה בדרכים הכי שונות שיכולות להתקבל על הדעת ואם באמת תצליח אי פעם להגיד לו להתרחק ממנה בגלל טעות אחת שיעשה.
היא הסתובבה והביטה בעיניו שתמיד גרמו לה להרגיש חסרת כל מולו.
הוא הגיש לה את ידו אך היא לא החזיקה בה. כשהוא הבין שהיא לא מתכוונת לבוא אחריו ללא הסבר מקדים הוא הביט בה בעלבון "אל תגידי לי ששכחת...".
"יכול להיות" היא הודתה. למרות שידעה טוב מאוד על מה הוא מדבר היא לא אמרה. היא זכרה שהוא הבטיח לה שיראה לה מקום שקט (בהחלט יותר מהבריכה). איך יכלה לשכוח?!
"אני רוצה להראות לך מקום. הבטחתי" הוא הביט בה בציפייה והיא רק הנהנה והלכה אחריו.
הם חלפו על פני המעלית והאנשים שהיו בה והגיעו לכניסת המלון. רגע אחד של הבנה עצר את שיר.
"אנחנו יוצאים מהמלון?" היא שאלה בחשש.
"במלון הזה אין שום דבר מעניין" הוא אמר ובתחושת חוסר ביטחון היא הלכה בעקבותיו.
הדרך עברה בעיקר בשקט ובמחשבות שהתרוצצו בראשה של שיר. היא תהתה אם היה נכון ללכת עם אדם שהכירה לפניי פחות משבוע מבלי להודיע להוריה.
הם קרבו לעבר גדר מעץ ולאחר ששי קפץ מעלייה הוא הבחין ששיר נשארה במקומה.
"את באה?" הוא שאל מבולבל.
כשהיא לא ענתה לו הוא התקרב אל הגדר והביט בעינייה. "אני אבין אם תרצי לחזור. באמת לא פייר מצידי לקחת אותך ככה מחוץ למלון" עיניו שיתקו את כל מערבולת החששות שגברו בבטנה.
היא עברה את הגדר לצידה השני שבו עמד שי מבלי לומר מילה או להצדיק את הבנותיו.
"אז את בוטחת בי?" הוא חייך חיוך מקסים שחשף שיניים לבנות מושלמות והרגיע אותה.
"אני כנראה ממש טיפשה" היא מלמלה "בוא נזוז לפני שאני אתחרט על זה" היא לא האמינה שהיא אומרת את זה אבל הכל בו היה מרגיע ומבטיח ואף תחושת בטן לא יכלה להוכיח אחרת.
שיר קלטה בעינייה ניצוץ קטן של מים מרחוק ולא יכלה שלא לתהות איך זה הגיוני. "חשבתי שאין פה ים" היא הסבירה את בלבולה.
"את צודקת" שי ענה לה והמשיך להוביל אותה בשקט מבלי לדבר ולהסביר יותר מידי.
שיר לא ידעה מה הקסם הזה בשי שהיא לא רואה באף אחד אחר. הרי רק לפני פחות משבוע היא הכירה אותו וכבר היא מרגישה כל כך בטוחה בסביבתו, היא מרגישה כאילו הכירה אותו מאז ומתמיד, ממש כמו נועה- החברה הכי טובה שלה. שנדמה ששנתיים של חברות מרגישות להן כאילו הן מכירות אחת את השנייה מעולם.
המחשבות על נועה הסיטו את ראשה מלהביט איפה היא עומדת, היא לא ראתה כלום חוץ מאת החופש המדהים שהן תכננו יחד ועכשיו כשהיא במלון הן לא יוכלו לממש אותו בכלל.
"אז?" שי הפציר בה להביט מסביב ולא לרצפה.
ברגע ששיר הרימה את מבטה היא הוקסמה יותר מכל פעם אחרת, זה לא היה המראה שהקסים אותה אלא האוירה ששררה בו.
מי נחל שנראו שחורים בגלל השתקפות השמיים נסחפו לאורכו של הנחל ולפעמים נשברו על הסלע הגדול שניצב בשולי הזרם.
היא הביטה בכל פעם שמים נשברו על אותו הסלע ויצרו אשליה של קצף על המים. העצים מסביב היו ירוקים, גבהים ודקים. ענפיהם הארוכים התפרשו לגובה ועליהם בנו מעין סככה מעל השניים.
שיר התיישבה על האדמה הקרירה והלחה מבלי התחשבות בכך שסוליות נעלייה החדשות התלכלכו מעט מבוץ.
שי התיישב לצידה, וחיבק את ברכיו אל חזהו "יפה כאן, נכון?" הוא שאל ומבטו עוד לא מש ממי הנחל.
שיר רק הנהנה והביטה בפרפר לבן שהתיישב על אחת האבנים החלקות. הרבה זמן ששיר לא ראתה פרפרים לבנים, אומנם הבית שלהם כבר קיבל במאור פנים כמה וכמה פרפרים אך כולם היו חומים ורגילים, למרות שגם בהם אהבה להביט. "איך זה שהמקום הזה לא מוכר?" היא הביטה בשי.
"הוא לא בדיוק המקום הכי נראה לעין" הוא הזכיר לה את החומות שהיו צריכים לקפוץ ואת המקומות המסובכים מעט שהיו צריכים לעבור. "יום אחד המעסיק שלי ממש עיצבן אותי שעזבתי את העבודה בעצבים ופשוט הלכתי. בסופו של דבר הגעתי לכאן. מאז זה נהיה מעין מקום אישי שלי להרגע כשאני עצבני" הוא הסביר והמשיך להביט קדימה.
"הוא לא פיטר אותך?" היא שאלה והרימה עלה צהוב ויבש שלא נראה קשור לסביבה.
הוא גיחח "מי יפטר עובד חרוץ כמוני?" הוא ענה בציניות אופיינית לו.
"אחריי שהראת לי את המקום הזה, אתה לא מפחד שהוא כבר לא אישי?" היא שאלה בתמימות.
שי חייך והביט בה. נראה כאילו זו הפעם הראשונה שהביט בה מאז שהגיעו למקום. "אני סומך עלייך שזה ישאר המקום האישי של שנינו" הוא אמר וגרם לרעד קטן בה. "קר לך?" הוא שאל למראה הרעד. לפניי שהיא ענתה בשלילה הוא הצמיד אותה אליו ועטף אותה בזרועותיו, היא הניחה את ראשה על חזהו בהרגשת חמימות. לא היה לה אכפת אם זה אומר משהו, היא רצתה להשאר ככה מבלי לחשוב על כלום.
הם ישבו שם, היא עטופה בזרעותיו וסנטרו מונח על ראשה דקות שלמות.
"לא נראה שאת נלהבת מלשהות במלון הכי יקר בארץ" שי אמר בזמן שמולל את שערה באצבעו.
"לא נראה שאתה נהנה לעבוד בו..." היא מלמלה "אז למה אתה עובד בו?" היא הרימה את מבטה אליו.
"דווקא פיתחתי ציפיות לגביי החודשיים הקרובים..." הוא אמר בחיוך וגרם לה לגחך.
"באמת" היא הרצינה.
"אני מנסה לממן נסיעה לחו"ל" הוא הסביר. "אין לי ממש מאיפה ללוות את הכסף" הוא הוסיף.
"מההורים?" היא הציעה ומיד התחרטה על כך שאמרה את זה. אולי אין לו הורים או שאפילו ההורים לא במצב כספי לממן לו את הטיול.אבל אז נרגעה מעט כשאמר "הם די קשוחים איתי".
היא התרוממה מעט מתנוחתה עליו והביטה בו במבט שואל.
"זה מסובך. עזבי את זה" הוא ביקש והצמיד אותה בחזרה לחיקו.
היא לא המשיכה לשאול, גם כי ראתה שזה עיניין שנוגע לו ובעיקר כי הפלאפון שלה צלצל.
היא הוציאה את הפלאפון מהכיס. על הצג היה כתוב 'אמא'. ועכשיו היא נזכרה כמה היא בטח הדאיגה אותה.
היא קמה במהירות וענתה לשיחה כששי קם גם הוא וניער מעל מכנסיו את הליכלוך.
רוב השיחה כללה הנהונים מצד שיר וקול כעוס של אמה שנשמע גם מבלי להצמיד את הפלאפון לאוזן.
"אוקיי, אני באה" שיר ענתה לבסוף וניתקה את השיחה.
"אני מצטער" שי אמר "טיפשי מצידי להוציא אותך מהמלון בלי שיידעת את ההורים שלך"
"לא, זה בסדר!" היא אמרה אך מיד הבינה שאמרה את זה מהר מידי, מה שגרם למבט הלא אמין מצד שי. "באמת.." היא אמרה הפעם נינוחה "היא פשוט דואגת בגלל מה שקרה הבוקר למוכר בקניון" שי הנהן בהבנה. "היא פשוט דאגנית קצת יותר מהרגיל" היא המשיכה לנסות לשכנע למרות שהוא נראה כבר משוכנע,
הוא קרב אליה מעט בהנהון מרגיע ומבין "אוקיי.." הוא לחש כששם לב שלחץ כלשהו ומחייבות להסבר נראה בעיניה. אבל כשהוא לחש את זה והביט בעיניה ואז המגע החמים של אצבעו עבר לאורך לחייה היא הבינה שהוא מנסה להסביר לה שהיא לא חייבת לו הסברים.
העיניים שלו העבירו בה הרגשת חמימות והיא בקושי שמה לב שהוא רכן אליה מעט, וגם כמעט לא שמה לב לכך שהיא צמצמה את הפער בין שפתותיהם. היא הרגישה את נשימתו על אפה ואת אצבעו העוברת על לסתה הם היו קרובים יותר מתמיד אבל אז היא רק התרחקה ואמרה "אני צריכה לחזור".
שי שתק והנהן. הוא לא שאל כלום, רק עזר לה לעבור מעל סלע גדול רגע לפני ששמעו קול ירייה פוצח את האויר.
לעזאזל עם זה, למה אנשים חייבים להיות כל כך מכעיסים בכוונה, חסרי כבוד וטיפשים. יאווו נמאס פשוט מאלו שמרגישים הכי מודרנים והכי צעירים והגאווה הזאת נותנת להם אץ התחושה שהם יכולים לזלזל במבוגרים או אנשים עם דעות שונות משלהם. ;;())(?&&₪₪
שלושה שבועות שבהם הייתי כל כך רחוקה מהבית. שבהם הטלטלתי ממקום למקום.
וידעתי. עכשיו החיוך שלי יפה אבל פעם הוא היה אמיתי.
והעדפתי את הצחוק ההוא הספונטני על חיוך מזוייף שמחביא אחריו כל כך הרבה כאב.
אמרו לי שכל הקשיים האלו רק יבנו אותי. ידעתי את זה. אבל לא הרגשתי את זה.
הצבתי לעצמי הרבה נקודות בחיי מבלי לדעת מה הדרך הכוללת. היום גילתי שכך צריך לעשות.
נקודה ועוד נקודה ועוד אחת יקדמו אותנו לדרך הטובה. כל עוד הנקודות היו גם הן טובות.
שכבתי במיטה ודמעות היו בליבי, הלב בכה אך הפנים נראו שמחות.
הרגשתי אבודה, כל כך רחוקה מהבית, מרגישה כל כך לא שייכת.
אז ישבתי וכתבתי. וכמעט כל יום כתבתי שיר וקטע וסיפור קצר, כי רק ככה אני יודעת להוציא...
וכול אחד שהיה מתעסק בעינייניו לידי תמיד נראה תוהה למה אני תמיד למעלה עם מחברת ועט.
ואז. הנה כולם הלכו. אני נועלת את החדר. ושוב. יושבת וכותבת. הנה עוד שיר נשפך לדף. הנה שוב הראש מזמזם לו מנגינה.
מילה אחרונה ודמעה.
הלכתי למקלחון כדי לשטוף פנים. אבל למה ? למה שאסתתר גם כשאף אדם לא בסביבה? נעלתי על עצמי את המקלחון ובמקום לשטוף פנים במי הברז שטפתי את פניי בדמעות.
הייתה לי נחמה בכך שלא נשברתי מהר. החזקתי שלושה שבועות, אבל עכשיו רציתי פשוט להוציא. גם אם זה רק לקירות.
ופרקתי. פרקתי את זה שאני שונאת את כול האנשים החדשים שנדחפו לחיי ודחפו את האחרים החוצה.
למה הם חייבים להיות ידידותיים כל כך ולא לתת לי להיות לבד?!
"יש שלושה אפשרויות מה לעשות אחריי שיברון. האחת נקראת מראה שחורה שהיא מביאה רק רוע והורסת ליבו ושמחתו של האדם. וקיימות עוד שניים, האחת טובה מהשנייה. הראשונה- להסתכל על חצי הכוס המלאה. השנייה- לצמוח מתוך הכאב" כך קראה אשתו של עמנואל מורנו מתוך דבר שכתב.
ובכן אחריי שנתתי לעצמי להתפרק קמתי .שטפתי פנים והתלבשתי לצאת לשיעור רשות עם הרב. הייתי היחידה בין כל כיתות י'ב אבל זה לא היה אכפת לי. ולא הרגשתי לא נעים.
קניתי לעמי מסטיק כי ידעתי שמתוק חייב לעודד במידה כלשהי. ואז החלטתי לבהות. רק לבהות. שכבתי ובהיתי.
והחלטתי החלטות. הן היו יותר הסתכלות בצורה שונה מאשר החלטה. פשוט הסתכלתי על הכל מחדש, ניסתי להפוך כל כאב לצמיחה חדשה.
"ועכשיו לסיפור שלך" אמרתי מביטה ומצפה לשמוע את דפקט החיים שקיים אצלה.
הרי לכולם יש בעיות, זו רק אני שלא מודעת לשלי, זו רק אני שמספרת דברים שנשמעים מבטיחים אך לא בטוחה בהם.
-"אמא שלי חולת נפש" היא מביטה בי בחשש מהול הקלה.
שתקתי.
"אני מתכוונת..." היא החלה למלמל "זה לא שאני אומרת את זה כי אני שונאת אותה. אני אומרת כי זו עובדה" היא הוסיפה.
שוב לא דיברתי.
שוב היא הבינה שהיא יותר תשפוך מאשר תקבל תגובות.
"אבא שלי לא בבית. אמא מתחרפנת ויוצאת מהכלים ואני זו שבתפקיד האמא. אני זו שמבשלת, מנקה וכל מה שהיא בעצם הייתה אמורה לעשות" היא נגעה קלות בשולי חולצתה.
"הלוואי והייתי יכולה להיות כזאת אחראית כמוך" עניתי.
לא היה לי מה לענות, אבל אמרתי מה שחלף במוחי.
"זה לא דבר שבחרתי בו" היא הודתה "אני מבינה את אחותי הגדולה שעזבה, אני כל כך מבינה אותה"נשמע כאילו היא רצתה לסלוח לה שהשאירה אותה הגדולה האחראית בבית. "גם אני רציתי לעשות את הצעד הזה, אבל אז חשבתי על אחותי שבכיתה ד', הכל נפל עליי בכיתה ד' ולא מגיע לה שזה יקרה גם לה"חמלה השתקפה בעינייה הירוקות הנועזות.
אדם אחר ישב לצידי לרגע ופתאום הבנתי הרבה, אבל לא הכל.
צד אחד התחרט בי שלא ברחתי מההתחלה, שלא תפסתי מרחק מהילדה שטוענת שהיא יכולה להתקף עצבים.
אבל צד אחר שמח על כך שנשארתי ובגלל הצד ההוא לא קמתי והלכתי, הוא תפס אותי שם לא הרפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון