בראש שלי הכול נשמע יותר טוב

"סוף של תקופה"

"הסוף שלנו?"

"עמית אני לא יודע. אני לא רוצה להגיד שכן."

"פשוט תגיד כן וזהו"

"כן וזהו."

עשיתי משהו לא בסדר, שנינו 

אבל עכשיו החיים שלי צריכים להמשיך כאילו שום דבר לא קרה.

"אל תחשבי על זה."

"לא לחשוב על מה?"

"בדיוק."

אני צריכה ללכת מהבית שלך בלי להסתכל אחורה. 

בלי לחשוב על כל הפעמים שהתחרטתי בגללך, 

הנה, עוד חרטה

"עזבי הכול, נהנית?"

"כן."

אני צריכה לראות אותך, ולמחוק מהראש שלי את התמונה הראשונה שקופצת אליו

התמונה שלך מחזיק אותי, מחבק אותי,

כמו פעם

יותר מפעם

"למה אתה עושה את זה?"

"אני לא יודע. למה את עושה את זה?"

"אתה יודע למה."

אני צריכה לסגור את החלק בי שמרגיש ככה, 

לאטום אותו,

לדחוק אותו חזק למקום בתוכי שלא ירגיש אותו עוד. 

"אכפת לך ממני בכלל?"

אבל אני לא רוצה,

אני צריכה.