בראש שלי הכול נשמע יותר טוב

אני יושבת מול המחשב ומקווה שהמילים יזרמו ממני אל המקלדת, למרות אני לא יודעת בדיוק מה אני מנסה להגיד. 

אני חושבת שהמצב שאני נמצאת בו הוא מצב זמני, אבל אני רוצה שהזמן יעצור. 

לא בגלל שאני שמחה, לא בגלל שאני מרוצה מהדברים כל כך עד כדי שלא הייתי רוצה שתעבור ולו שנייה אחת. לא בגלל הסיבות האלו. 

אלא בגלל שאני רוצה להיות קפואה בתוך הזמן, אני רוצה שלאף אחד לא תהיה נגישות אליי כך שלא אצטרך לספק הסברים או לעמוד במחויבויות. 

קפואה.

אולי אני כבר קפואה, כי אני לא מצליחה לזוז. 

אמא לא מרוצה, היא חושבת שלשכב כל היום מתחת לפוך ולראות טלנובלות בספרדית לא יקדם אותי לשום מקום. והיא צודקת כמובן. 

אבל מישהו אמר לך שאני מעוניינת להתקדם לאנשהו? כרגע אני רוצה להיות קפואה. בתוך הרגע שלי ואולי לנצח, אולי הכול עומד להיגמר ואני רק צריכה לצאת מפתח הדלת כדי לעבור דרך דלת אחרת. 

ואולי כלום עדיין לא התחיל והתוכניות המצופות לי ימשיכו להיות קפואות לנצח. 

בשלב הזה אני כבר מתחילה לאבד שליטה על המילים שאני מקלידה והן זורמות ממני ללא התחשבות בדעתם של הקוראים. זה בסדר מבחינתי כי אתם לא באמת קיימים. 

הדבר העצוב ביותר הוא שלא נותרו לי סיבות לבכות.