בראש שלי הכול נשמע יותר טוב

"סוף של תקופה"

"הסוף שלנו?"

"עמית אני לא יודע. אני לא רוצה להגיד שכן."

"פשוט תגיד כן וזהו"

"כן וזהו."

עשיתי משהו לא בסדר, שנינו 

אבל עכשיו החיים שלי צריכים להמשיך כאילו שום דבר לא קרה.

"אל תחשבי על זה."

"לא לחשוב על מה?"

"בדיוק."

אני צריכה ללכת מהבית שלך בלי להסתכל אחורה. 

בלי לחשוב על כל הפעמים שהתחרטתי בגללך, 

הנה, עוד חרטה

"עזבי הכול, נהנית?"

"כן."

אני צריכה לראות אותך, ולמחוק מהראש שלי את התמונה הראשונה שקופצת אליו

התמונה שלך מחזיק אותי, מחבק אותי,

כמו פעם

יותר מפעם

"למה אתה עושה את זה?"

"אני לא יודע. למה את עושה את זה?"

"אתה יודע למה."

אני צריכה לסגור את החלק בי שמרגיש ככה, 

לאטום אותו,

לדחוק אותו חזק למקום בתוכי שלא ירגיש אותו עוד. 

"אכפת לך ממני בכלל?"

אבל אני לא רוצה,

אני צריכה. 

והנה זה נגמר. 

אין פתרון. לך לא יהיה. לא מגיע לך. תסתכלי על החיים מהצד. אטומה. לא תדעי כלום. לא תרגישי דבר. ריקה. טיפשה. תמימה. 

החיים שלך תמיד יהיו כאלה, חסרי פתרונות, חסרי תשובות. לא ברורים, אין לדעת מה קורה בתוכך, אין לדעת מה קורה סביבך. 

לא יהיה לך דבר משלך, תמיד של אחרים. הם מסוגלים ואת לא. להם מגיע ולך לא. אל תסתכלי על עצמך, מה זה משנה מה את רואה.

תראי דרך כולם ותישארי אטומה. שקיפות היא החולשה הכי גדולה שלך. 

אל תתני להם להיכנס! טיפשה. מה עשית? שוב נשברת. נתת להם לקחת הכול, לדעת הכול.

אף פעם לא תדעי מה לעשות, אף פעם לא תדעי מה להגיד. תדעי רק איך להרגיש, והרגש שלך יהרוס אותך. 

תסגרי אותו. תעטפי אותו. תאטמי אותו. אל תרגישי. תתנתקי. תכבי. תדעכי. 

אם תהיי ריקה תהיי שמחה. בלי אכפתיות, בלי דאגה, בלי מחשבות. 

אם תהיי טיפשה תהיי מאושרת. תתעלמי, אל תביני, תשכחי, תפגעי בהם.

תפסיקי להיות. תפסיקי להתקיים. את מכונה חסרת רגש. אי אפשר לפגוע במכונות. רק בכוח, לא במילים. 

מילים, רגשות, שירים, שיחה, חיוך, אהבה, שנאה, תשוקה, מגע, צחוק, הבנה, מילים. 

כל אלה לא בשבילך. 

תשמרי על עצמך, אף אחד אחר לא ישמור עלייך. 

לא יישאר לך כלום לתת,

לא תרצי דבר.