אני זוכרת את היום ההוא, איך שכשהתעוררתי הרגשתי משהו מוזר. הזריחה הציפה את חדרי אור וחיממה אותו. "פו! את מאחרת לבית הספר!" קראה אמי. לא היה לי זמן להביט במראה אז התלבשתי בחיפזון ורצתי להשיג את האוטובוס. כשעליתי הנהג הביט בי באופן מוזר. התעלמתי ממנו, והתיישבתי במקום שלי. משום מה כל חבריי לא דיברו אליי, ניסיתי להתעלם גם מזה, לא כולם דברנים - במיוחד בבוקר. חברתי לול עלתה לאוטובוס. נופפתי לה, היא תמיד יושבת לידי. במקום זה היא הביטה בי במבט ה"מוזר" שלה. והתיישבה ליד חברה אחרת. לא הבנתי מה קרה, למה כולם מתעלמים ממני? חשבתי.
אחרי נסיעה ארוכה ומייגעת, בה איש לא דיבר איתי, ירדתי. לא טרחתי אפילו ללכת לצד לול. היא בטח בחרם עליי. חשבתי לעצמי. מה אנחנו, בנות שש? טוב אם היא רוצה מלחמה, היא תקבל אחת. תכננתי איך כשאגיע לכיתה, ארים לה שם סיפוזיון, שהיא תדע שאם היא כועסת עליי - שתדבר.
מוזר, חשבתי לעצמי מעולם לא היה לי כל כך הרבה ביטחון עצמי בכל הנוגע ללול, או בכלל.
כשעברתי בבצפר, עיניים עקבו אחריי, כמה בנים אפילו שרקו לי. זה היה כל כך מוזר. חשבתי שזה אולי בגלל כל הביטחון העצמי שאני משדרת. קיוויתי שזה בגלל זה.
בכיתה ניגשתי ישר לתומי. משכתי את היד שלה וגררתי אותה לפינה. "היי, היי, היי!" היא צעקה עליי "תעזבי אותי!". מה קרה? גם היא חלק מזה? אני לא האמנתי בזה. מעבר לזה שתומי הייתה הכי קרובה אליי מבין כולן, היא גם לא הייתה אחת שנגררת לחרמים! "אני רותם, ואני לא יודעת מה ניסית לעשות עכשיו, אבל זה היה ממש מוזר. את צריכה עזרה או משהו?" "תומי את לא מזהה אותי? זאת אני!!!" צעקתי עליה, התפרקתי. מילא לא לדבר איתי, אבל להעמיד פנים שלא מכירים אותי, יש גבול לכל תעלול... היא הביטה בי מוזר. "אממ אנחנו מכירות? ולמה את קוראת לי תומי? רק פו קוראת לי ככה..." היא אמרה ולפתע מבט מבין התפשט על פניה. "את חברה של פו?".
זה היה הקש ששבר את גב הגמל. רצתי לשירותים, בוכה. שתפתי פנים והבטתי במראה. "מה זה? סוג של מתיחה או משהו?" לא הבנתי מה אני רואה מולי. הילדה הזאת הייתה רזה. היה לה שיער ארוך עד התחת בלונדיני. היה לה אף קטן ומנומש ושפתיים מלאות וורודות. העיניים שלה היו ירוקות, רק אותן זיהיתי, הן היו שלי.
"מה לעזאזל קורה כאן!" צעקתי בוכה. להפתעתי, למרות שהיא זזה כמוני, היא לא אמרה את מה שאמרתי באותו זמן. היי פו, זאת אני, את לא מזהה אותי? היא דיברה, בתוך הראש שלי!
"מה?" אמרתי מפוחדת. "מי את?".
אני הילדה ההיא. הילדה שאת חולמת להיותה בלילות, הילדה שאת מצפה להראות כמונה. הילדה שאת באמת היית רוצה להיות.
"מה? אבל..אבל למה אני נראית כמוך?" שאלתי מבולבלת.
מה, פתאום אני כבר לא מוזמנת? זה נ ו ר א מעליב. פו, את ממש צריכה לעבוד על הכנסת האורחים שלך... או יותר נכון... שלי...
"אבל... איך?" שאלתי.
את יודעת איך. מרוב הפחד שלך לגדול, את מכריחה את עצמך להאמין באגדות ילדים... ניחנת בכישרון מיוחד להמשיך להאמין, לא משנה מה יקרה... וכשכל פעם שעברת במנהרה בכביש, עצרת את הנשימה וביקשת משאלה, או כל פעם שנפל לך ריס - את ביקשת להראות כמוני. ו..טוב לצערך מסתבר, שהיית צריכה לבקש ל ה י ו ת אני, כי כרגע, איש לא מכיר אותך... סליחה, אותנו. אני כאן ואיתך, שתיים, אבל אנו אחת. באתי להתארח לך בנשמה, ואת מתארחת אצלי בגוף. או שהגוף שלי מתארח אצלך..? אוי פו, זה כל כך מבלבל...
"אני לא רוצה את זה... אני פשוט לא רוצה" התקפלתי על הרצפה, כמו ילדה מפונקת שקיבלה צעצוע לא נכון.
אל תדאגי, זה מה שביקשת, זוכרת? להיות אני.. מושלמת כמוני. טוב, קיבלת עם זה גם את כל הדברים הלא מאד טובים... חברותייך לא תמיד יהיו אמיתיות, ולעולם לא תוכלי להיות בטוחה שמי שאיתך הוא איתך בגללך, או בגללי... לא הכל דבש פו קטנה שלי...
הפסקתי כבר להקשיב למה ש"חברתי" החדשה אמרה לי.
המשכתי לבכות על הריצפה... לבכות ולומר: "אני לא רוצה את זה... אני פשוט לא רוצה.. למה אני?... אני לא רוצה... אני רוצה להיות אני... אני לא רוצה את זה..." שוב ושוב.
ילדים התאגדו בפתח השירותים, וראו אותי מדברת לעצמי, שוכבת על רצפת השירותים המלוכלכת. איש לא הכיר אותי, אבל מסיבה "מאד מוזרה", כולם רצו לעזור לי. ילדים באו והרימו את גופי הקל, וסחבו אותי אל מחוץ לשירותים. כמה ילדים צילמו את הנעשה בסמארטפונים שלהם ושלחו לחצי עולם. לא התנגדתי לכלום. לא רציתי. הרי פו נעלמה, רק הילדה ההיא נשארה, וכעת היא תחליט הכל, תפקידי נגמר. הכל נגמר. ובעוד חבורת ילדים שאני לא מכירה, סוחבים אותי, וחבורת ילדים ש"פעם" הכרתי, נהנים לצלם אותי בשפל. חלחל לתודעתי דבר אחד, או, אולי לתודעתה... לא יכולתי כבר לדעת אם אני חושבת את זה, היא חושבת את זה, או שהיא כופה עליי לחשוב את זה.
כל מה שעבר במוחי היה:
אני רוצה את זה.
===============================
טוב אז לא קיבלתי את הגוף שאני הכי רוצה, אני משתתפת בתחרות כתיבה יוצרת כדי לזכות בזוג כרטיסים להקרנה של גוף מארח, סרט שאני ממש, אבל ממש רוצה לראות. אני אשמח לקבל ביקורת כדי לדעת איך הסיפור כדי שאני ידע שהוא הכי טוב שאני יכולה להגיש לתחרות. בהצלחה לכל המשתתפים האחרים :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
