יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

אני שונאת את המחשבה על זה שאני מבזבזת את הזמן שלי בתור ילדה.

אני שונאת לחשוב שכל הסובבים אותי הם שונים ממני מדי, ולמה הם לא יכולים להיות דומים יותר.

אני שונאת את זה שכל פעם שאני נכנסת עמוק לתוך סיפור שאני כותבת, עולה לי רעיון טוב יותר ואני זונחת את הראשון, כאילו הוא נוקיה והחדש הוא אייפון.

אני שונאת בלוגים טובים יותר משלי, כי אני יודעת שהם פשוט טובים יותר.

אני שונאת את זה שיש אנשים שאני מדברת איתם וקוראים את הבלוג הזה, אז אני לא יכולה לכתוב *הכל*.

אני שונאת את זה שאני מקבלת 95 לייקים באינסטגרם מאנשים שלא מכירים אותי, אבל כמעט כלום במקומות כמו הפייסבוק ששם הם כן מכירים אותי.

אני שונאת את זה שיש לה חבר, למרות ששידכתי ביניהם.

אני שונאת את זה שאין לי יותר תגובות, פתאום כשאני לא בדיכאון - כי זה אומר שאני צריכה להיות עצובה כדי לקבל תגובות, וזה באמת עושה אותי עצובה.

אני שונאת את ההתימרות שלי להיות כזאת פואטים ואת הרצון שלי להדמות את עצמי לדמויות ילדותיות-מבוגרות כמו פו הדב, אליסה או הנסיך הקטן.

אני שונאת את זה שבמקום כמו מושב, קשה מאד להרחיב את מעגלי האנשים שלך.

אני שונאת את זה שאח שלי הבינוני שיפוטי לגביי (כן, כן... אני מדברת על זה שהיה קצת אנורקס)

אני שונאת את זה שבביטחון העצמי שלי יש עליות ומורדות.

אני שונאת את זה שתרופות לשיכוך כאבים או דברים כאלה לא פועלות כל כך עליי, כי זה גורם לי להרגיש כאילו יש בי משהו באמת שונה.

אני שונאת להבין שיש בי משהו מיוחד.

אני שונאת את היהירות שלי שאני חושבת שיש בי משהו מיוחד.

אני שונאת לשנות את הבלוג בלי הפסקה.

אני שונאת את הפחד ממה שהעתיד יביא לי.

אני שונאת את זה שאני לא מספיק טובה בכתיבה.

אני שונאת את זה שיש לי חברות נהדרות, אבל שהן עושות אותי עצובה בלי שום סיבה.

אני שונאת את הקבוצות בוואסטאפ (קבוצות בוואטסאפ - הדרך הכי טובה לשנוא קבוצה של אנשים ב-10 שניות.)

אני שונאת שאוכל זה כל כך טעים.

אני שונאת את זה שאני מעדיפה בגדי יד-שנייה, כי זה מבדיל אותי מאחרים.

אני ממש שונאת את זה שאני לא יכולה לספר פה דברים בגלל אנשים שמכירים אותי וקוראים את זה (ראה הפסקה ממקודם רק שלא היה כתוב בה "ממש").

אני שונאת ירקות שהם לא מלפפון.

אני שונאת את זה שאתמול בליל הסדר יצא לי לעשות שיחה סופר מהירה עם בנות דודות שלי על פגיעה עצמית, ובקושי לא אמרתי "היי אני פעם חרטתי, אתם חושבים שכדאי לאשפז אותי במוסד?"

אני שונאת את זה שבפעם האחרונה שישנתי אצלה, חברה שלי התייחסה אליי כאילו אני אנורקסית.

אני שונאת את זה שכבר שחכתי שחרטתי, וליל הסדר הזכיר לי את זה.

אני שונאת את זה שפסח הוא החג האהוב עליי, אבל אתמול ליל הסדר היה קקה בלבן.

אני שונאת את זה שאף אחד לר יקרא את הפוסט הזה, וכיוצא מכך לא אקבל תגובות.

אני שונאת את זה שכשאף אחד לא שומע - הקול שלי הכי יפה.

אני שונאת את זה שלא מרשים לי ללכת לאקס פקטור.

אני שונאת את זה שאין לי עוד רעיונות למה שאני שונאת.

זהו.

ווהו. דברים שנואים.

הא הנה עוד אחד: ילדים מתלהבים.

פסח שמח. ישלי תמונות עם לייקים באינסטגרם אבל אין לי כח להעלות אותם לפייסבוק.

 משעמם לי כמו חור תחת אחרי שאכלת מלא מצות ועכשיו אתה בעצירות ולא יהיה לו שום תפקיד בימים האחרונים, אלא אם כן יש פה מישהו שאוהב לקבל בתחת, ואז - תהנה! D: