יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

עליתי על גג הרעפים התלול, בפעם השנייה.

הבטתי מאחורי הגב, האורווה, השדה, והמשק כולו, נפרשים לפני.

הרוח קרה ועדינה, והיא מלטפת אותי בגב,

אך בכל ליטוף אני יודעת שאם תרצה,

תוכל במשב אחד להעיף אותי מגג הרעפים התלול.

שדות המושב נפרשים לפניי כשטיחים...

אני כבר לא פרפרית הדיו,

שאת מעופה עשתה עם מילים כתובות.

אני כעת חופשיה להיות מי שאני.

אני לא חייבת להיות פו,

ולא אף אחת.

על הדברים שכתבתי במחברת קטנה וורודה על הגג

חתמתי כ"אני".

כי אני אני, ואיש לא יקח את זה ממני.

והמורדות והעליות הנורמליים שקרו לי בשבועיים האחרונים,

עשו אותי חזקה יותר,

בטוחה יותר,

טובה יותר.

ומתוך זיקית הקשת בענן, הילדה עם המכחול והסכין, פרפרית הדיו ופו הקטנה,

נולדה אני.

אני חדשה וטובה יותר.

ואני לא אכנע שוב לשום דבר, אף פעם.

וכשאני על הגג שלי,

המקום שלי,

ואני כותבת במחברת הקטנה שלי,

את היצירות הכי פרטיות שלי,

אני סוף כל סוף אני.