שלשום קיבלתי את הזריקה מספר 13 ולמעשה חתמתי שנה שלמה שאני בטיפול של דקפפטיל. שנה שלמה שאני בא במסירות, גם בחול המועד, כדי לקבל את הזריקות. זה נראה לי בלתי נתפס שעברה כבר שנה מאז אותו יום הזוי בו קיבלתי את הזריקה הראשונה. איך הזמן טס כל כך מהר?

כשחזרתי הביתה בערב שלשום, ראיתי את אמא שלי ובאופן לא שגרתי באתי לספר לה על מה שקרה באותו בוקר. כשחושבים על זה, זה היה צעד משונה מצדי. לא סיפרתי לה על זריקות קודמות שעברתי, לא הודעתי לה מתי הזריקה הבאה. אני ואמא שלי לא מדברים על הנושא. יש פיל ורוד בחדר, ואנחנו לא מתעסקים בו, לא מתייחסים אליו. הוא קיים, הוא שם, הוא בוהק וזועק 'הנני כאן', אך שום דבר. ככל הנראה, הסיבה המרכזית לכך היא העובדה שכל שיחה קודמת בינינו על הנושא הייתה שיחה קצרה ונוראית. כמה פעמים כבר היא הביעה תקווה שאמצא מישהי, שאביא ילדים בדרך המסורתית, שאתחתן. כמה פעמים היא פתאום נזכרה להרעיף עליי אהבה, מתייפחת "ילד שלי, כמה אני אוהבת אותך", תוך כדי שהיא מלטפת אותי באופן מרגיז. בכל השיחות על הנושא הזה איתה היא הראיתה חוסר הבנה בסיסי, על אף כל מה שאמרתי לה בעבר. כל פעם הייתה זו הנקודה שהביאה אותי לתסכול הגדול ביותר. אם היא לא מבינה את הדברים הבסיסיים, גם אחרי כל הזמן שעובר, איך אני יכול לנהל איתה שיחה נורמלית?

ומה היה שלשום? סיפרתי לה שקיבלתי את הזריקה ואמרתי שעברה שנה. התגובה שלה הייתה "יופי, אז אולי בקרוב תוריד את המינון של זה, נכון?". כבר פה, מאיפה היא הבינה שהמינון צריך לרדת? "אמא, אם כבר צריך להעלות את המינון. הטסטוסטרון שלי לא הגיע לאפס מוחלט עדיין.", אמרתי בחזרה. "אבל זה בסדר שהוא לא אפס, גבר צריך קצת טסטוסטרון בגוף...". ניסיתי להבהיר לה שעל מנת שהטיפול יעבוד באמת, ועל מנת שנוכל לשפוט אותו כמו שצריך, הטסוסטרון חייב להגיע לאפס. כל עוד הוא לא באפס, ההשפעה של הטיפול לא מוחלטת. גם השיחה הזו הייתה קצרה: שוב חוסר ההבנה (וגם האי-ניסיון להבין את מה שאני אומר) כאב לי ולא יכולתי להמשיך בשיחה, בטח כשלא ציפיתי לשיחה במישור הזה אלא סתם שאספר לה על מה שקרה בבוקר.

המצב דומה גם בגזרה של אבא שלי. במשך רוב השנה החולפת הייתה דממה סביב הנושא. כמו שאמרתי, אנחנו יודעים שיש פיל ורוד בחדר, אך אנחנו מתעלמים ממנו. במשך חודשים, הוא חפר על כך שהוא רוצה לדבר עם הפסיכולוגית שלי. זה מזכיר לי שאף פעם לא ציינתי פה את תוכן הטיפול (אני צריך?)... מבחינתי, הוא היה מוזמן לדבר איתה מתי שבא לו, על מה שבא לו - שידברו חופשי, כל עוד, כמובן, הקשר ביני לבינו לא נפגע. למרות כל החפירות שלו - מילים לחוד ומעשים לחוד. חלף זמן רב מהרגע שהעלה את הרעיון לראשונה ועד שזה באמת קרה.

והנה, לפני שבועיים, נוצר הקשר הזה. "14 דקות השיחה הייתה", הוא ציין יותר מדי פעמים. כנראה רצה להראות שהשיחה הייתה לא ארוכה מדי ולא קצרה מדי, ושהיא עברה לו די מהר. הוא, כמובן, לא סיפר על כל מה שהיה בשיחה הזו, ואפילו מתוך החלק הזה אני הולך לסנן ולהביא בפניכם את מה שהכי בולט בשיחה הזו בעיניי. הוא אמר לי שהוא סיפר לה שלושה דברים:

הראשון מביניהם היה סיפור שסיפרתי בבלוג לפני מספר חודשים - סיפור מגיל גן, בו נעלמתי להוריי והם לא ידעו מה עבר עליי במשך זמן לא מבוטל.

השני היה לגבי החבר הטוב והיחידי שלי מכיתה א'. גם אותו ציינתי בבלוג. הוא נעלם מהעיר בפתאומיות, מה שהותיר אותי הלום, מגשש אחר חבר חדש בהפתעה מוחלטת.

השלישי הוא מהפעם הראשונה שהיינו בחו"ל כמשפחה. ישנו במין בית מלון מבודד ומרוחק מהעיר, לרגלי הר יפהפה. הייתה גם בריכה במקום. באחד הערבים, נשלחתי לזרוק את הזבל. אחרי שזרקתי את השקית ל'צפרדע', שנמצא בקצה של פרדס או חורשה כלשהי, לא חזרתי לחדר, אלא הלכתי לשחק עם ילדים בריטים שהכרתי שם. היינו במרפסת של המבנה, מטרים בודדים מהחדר שלנו, שהיה בקומת הקרקע. אני זוכר שציירנו או משהו בסגנון הזה. אני זוכר שחיבבתי אותם לא מעט: שני אחים חמודים וקטנים ואחות בת גילי. אבא שלי חיפש אותי, מבוהל כולו. כשמצא אותי, הדבר הראשון שעשה היה לתת לי סטירה ענקית ללחי, לעיני כולם. לא ראיתי את זה מגיע בכלל, לא ידעתי איך להגיב. רק שמתי יד על הלחי, תוך כדי שהדמעות נערמות. אני לא זוכר את ההמשך, למען האמת. כנראה חזרנו לחדר וקיבלתי שם מטר של צרחות וצווחות.

אתם מבינים לאן כל הסיפורים האלו חותרים? אבא שלי מאמין שעבר עליי משהו, בין אם פגיעה מינית (כמו במקרה של הסיפור הראשון או השלישי), או מכה נפשית (כמו במקרה השני), שהובילו אותי להיות מי שאני היום. הוא גם האמין, ככל הנראה, שאם הפסיכולוגית תדע על הסיפורים האלו, היא תוכל לעשות עם זה משהו חדש. נניח ואכן אחד מהאירועים האלו גרמו לי לשינוי בנטייה המינית, מנורמטיבית לפדופיל-הומו. מה אפשר לעשות עם זה? איך אנחנו מתקדמים הלאה? אני מאמין ומבין שבמקרה הטוב, אפשר להתמודד עם האירוע, אך איך אפשר להתמודד עם משהו שאני אפילו לא זוכר? בנוסף, אני מאמין, כמו שציינתי באינספור הזדמנויות בשנה שהבלוג קיים, שהדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא לדעת לחיות עם הנטייה בשלום, כי היא איתי מהיום שנולדתי עד היום שאמות, עם כמה שזה כואב לי לכתוב את זה...