אולי הסיבה העיקרית שאני לא כותב שום דבר היא שהנושא שהכי מתחשק לי לכתוב עליו זה הוא, אבל אני יודע שאסור לי לכתוב עליו פה יותר מדי. אני רוצה לכתוב על כמה שאני אוהב אותו, על כמה שאני רוצה אותו. הייתי רוצה לכתוב על איך אני טובע בעיניו כשאני מסתכל עליו מקרוב. הייתי רוצה לספר לכם על התחושה הנעימה כשאנחנו קרובים. על איך הוא הדבר האחרון שאני חושב עליו כשאני הולך לישון, ואיך הוא הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני קם בבוקר.

כמו פרי כל כך מתוק, כל טעימה ממנו משאירה טעם לעוד, חשק חזק יותר לחזור ולקבל את אותה החוויה, המתקתקה והטובה כל כך. אני אוהב אותו כל כך, וזה מטריף את דעתי. אני אובססיבי, אני מודע לכך שאני אובססיבי, ואולי לא כזה בא לי להתנער מזה? כל יום שאני לא רואה אותו או שומע ממנו מרגיש ריקני. כל יום שאנחנו מבלים ביחד מכניס אותי להתעלות ולהתרוממות רוח ממשית. אני אוהב אותו, אוהב את כל הפרטים הקטנים והטיפשיים ביותר בו. אני אוהב אותו כל כך שאפילו לא אכפת לי שאנשים אחרים שמים לב. אני אוהב את החיוך שלו, את הצחוק שלו. כל רגע שהוא מאושר מספק אותי בעשר רמות שונות. אני אוהב אותו כל כך שאני מוכן לתת את כל מה שיש לי בשביל השמחה והאושר שלו.

אני יכול לדבר עליו שעות על גבי שעות ולא יימאס לי, כי בעיניי הוא שווה כל מילה. ואני גם באתי לכתוב עליו פה עוד הרבה דברים, אבל אני חושב שכל פרט נוסף רק יהרוס. איכשהו, מפוסט שחשבתי שיהיה ריק מתוכן, הגעתי לכדי כתיבת פוסט שכזה...