לפני שנים רבות, עוד כשהייתי תלמיד תיכון, נסעתי עם המשפחה לטיול בירושלים ביום שבת. בתור נהג צעיר וחסר ניסיון, קיבלתי את האחריות על ההגה על מנת לצבור ניסיון, להכיר את הדרך, להתאמן על נסיעה קצת לא שגרתית, וכל זה בהדרכתו של אבי. ניגשתי למשימה הזו ללא חששות. סמכתי על עצמי ועל אבי שנעבור את הדרך בשלום. ואכן, את החלק הקשה של העליות והפיתולים לירושלים עברתי בבטחה. טפיחה קטנה על השכם עבורי.
 
כאשר הגענו לעיר עצמה, התחיל החלק הכיפי. נעזרנו במכשיר GPS סביר כדי למצוא את הדרך הנכונה ליעד (ולמען האמת, אני כבר לא זוכר איפה היינו בעיר עצמה). בצומת גדול, כמדומני ליד גשר המיתרים, התכנה של ה-GPS הנחיתה אותי לפנות שמאלה, אך היו שתי פניות שמאלה, אחד חדה יותר ואחת רחבה יותר, ונכנסתי לרחוב הלא נכון. טוב, לא קריטי אמרתי לעצמי. בוודאי התכנה תחשב את המסלול מחדש ונגיע בלי בעיות. הנה, החישוב מחדש בוצע וצריך לנסוע ישר כמה קילומטרים ברחוב הזה, שהיה רחוב ראשי, די רחב.
 
נסענו בהמשך הרחוב והתחלנו להבחין בחרדים מהלכים על מדרכות הרחוב. לכאורה, לא משהו מעניין במיוחד, שכן הם ככל עוברי האורח בעיר. אולם, שניות בודדות לאחר מכן אני מבחין שהם בוהים בנו. ציינתי את זה בפני המשפחה, ואבי הגיב בכך שהם פשוט לא רגילים לראות מכוניות נוסעות בשבת. אנחנו ממשיכים להתקדם ברחוב, וכעת שמתי לב למשהו מטריד יותר ממבטים. קולות שמזכירים זומבים ממיטב סרטי האימה החלו להישמע מצדי הרחוב, כשמילה אחת הדהדה היטב: ”שאבעס". שאאאאאאבעס, שאאאאאאאבעס. הלב מתחיל לדפוק, אך אבי ממשיך בטון הרגוע – הרחוב יסתיים עוד מעט ונצא מהשכונה הזו. הוא ואמי גם ציינו שלא עברנו שום מחסום וזה מוזר, כי בדרך כלל שכונות חרדיות סוגרות עצמן במחסומים על מנת למנוע מצבים כאלו בדיוק.
 
התקדמנו עמוק אף יותר לתוך השכונה, והמצב מתפתח פעם נוספת – לא רק מילים הומטרו לעברנו אלא גם אבנים קטנות. זהו, לא ממשיכים על הרחוב הזה. חותכים בפנייה הראשונה ומקווים שזה מה שיוציא אותנו מהבוץ הזה. מספר מטרים אחרי הפנייה אנחנו נתקלים במחסומים שמונעים מאיתנו להתקדם. עכשיו נזכרתם לשים אותם?! תוך כדי הניסיון להפוך את הרכב לכיוון השני, מתאספים סביבנו כעשרים חרדים, בדיוק כמו בסצנה הכי מותחת בסרט זומבים. חלקם דופקים על הרכב ואני מסנן שיזוזו כדי שלא אדרוס אותם בטעות. נסענו לקצה השני של הרחוב וגם שם נתקלנו במחסום, אך הפעם לא היו חרדים באזור, ולכן קפצתי מהרכב, העפתי את המחסום הצדה וברחתי מהסיוט הזה. פו, אפשר לנשום לרווחה סוף-סוף ולהתחיל בטיול באמת.

בפעם הראשונה שהייתי בירושלים בתור ילד שיודע לקרוא ולכתוב, אי שם במילניום הקודם, ביקרנו את הכותל המערבי. כמה דיברו על כך שאפשר לבקש מאלוהים משאלה כששמים פתק בכותל! אני התרגשתי מההזדמנות הזו מאוד. האפשרות לבקש כל דבר מאלוהים הייתה בלתי נתפסת עבור ילד קטן שכמותי. חשבתי רבות על מה אני אכתוב בפתק. החזקתי בעט ובפתק ברחבת הכותל והסתכלתי מסביב: על הכותל, על המשפחה, על האנשים הרבים, על השמיים אפילו. בסוף, הגעתי להחלטה, כתבתי כמה מילים על הפתק, קיפלתי אותו פעמיים ודחפתי אותו לתוך חריץ שנראה קצת ריק, אולי מתוך מחשבה שאם הפתק שלי ייבדל מאחרים, אלוהים ישים לב אליו יותר.

עברו שנים מאז אותה משאלה קטנה-גדולה. אפילו הפסקתי להאמין בכוח של דברים מסוג זה. אך בימים אלו, היא רלוונטית יותר מתמיד. אין דבר שאני מקווה ומייחל לו יותר מזה שסבתא שלי תהיה בריאה ותרגיש טוב.