אחרי שנים רבות של נהיגה אחראית ומסורה, הגיעה החוויה הלא נעימה הזו. אני לא יודע למה חשבתי לעצמי שאני אוכל לנהוג עד יום מותי ללא לשרוט את המכוניות שאני נוהג בהן. הרי נהייתי כל כך מורגל לנהיגה, לשליטה ברכב, תמיד מקפיד על עירנות, זהירות, אלגנטיות, כדי שכל מי שנוסע איתי יגיע בבטחה ממוצאו ליעדו. ובכל זאת זה היה בלתי נמנע.

זה קרה בלילה, לא הרבה לפני חצות. אני וחברתי הטובה נסענו על כביש ראשי יחסית, בעל שניים ושלושה נתיבים לסירוגין. הכביש מפותל יחסית, וגם לא חסרות בו גבעות. נסעתי במהירות קצת גבוהה, אני חושב שזה היה מעל חמישים קמ"ש אך אינני בטוח. במראה האחורית הבחנתי באור מסנוור קצת. העפתי מבט וראיתי ואן די גדול. זה היה מוזר שהסתנוורתי מהאור שלו, כי הוא לא שם אורות גבוהים. אני כן הבחנתי שהוא נוסע די קרוב אליי, וככל הנראה בתגובה לזה ניסיתי לנסוע קצת יותר מהר. חברתי, שמעולם לא אמרה מילה על נהיגתי, אמרה חלש "לאט יותר".

הכביש התרחב משני נתיבים לשלושה תוך כדי פיתול שמאלה, והתקדמנו לעבר צומת מרכזי יחסית מהנתיב האמצעי. אני כל הזמן מסתכל על המראה, מוודא שהוואן שמאחוריי לא נצמד. ברמזור היה לנו אור ירוק, זה נדיר שבצומת הזה יש לנו אור אדום כי תמיד יש גל ירוק. עם ההתקדמות בפיתול, התגלתה לפנינו חבורת ילדים או נערים. הם חצו את הכביש במעבר החצייה של הצומת, באור אדום.

המחשבה הראשונית שלי הייתה שלפי הקצב שהם חוצים את הצומת, שהיה ריצה קלה, הם יעברו אותו עוד לפני שאגיע אליהם, ולכן אין שום סכנה נשקפת. כך שבחצי השנייה הראשונה לאחר שקלטתי אותם, עוד לא האטתי. רגע אחרי זה, אני רואה שגם משמאלי יש מכונית שנוסעת די מהר. הילדים במעבר החצייה הגיעו לנתיב שלי ולנתיב השמאלי, ונעצרו. פשוט מאוד נעצרו וקפאו במקום. באותו הרגע הבנתי שהם לא הולכים להגיע לצד השני של הכביש ובלמתי הכי חזק שאני יכול. גם פחדתי שהמכונית שמשמאלי תנסה לסטות ימינה כדי להימנע מפגיעה, היא הייתה קרובה אליי מאוד.

גם אני וגם המכונית שמשמאלי נעצרנו על סף מעבר החצייה, בחריקה קלה. אחד הילדים הסתכל ישר אליי, ובמשך שתי שניות החלפנו מבט. הוא היה מבוהל לגמרי. גם אני. עוד לפני שחלפה השנייה השלישית, אני שומע קול התנגשות ומרגיש דחיפה קלילה ועדינה מאחורה. הוואן שהיה מאחוריי נכנס בנו. הסתכלתי במראה וראיתי את הוואן צמוד-צמוד אלינו. כשהסטתי את המבט קדימה שוב, הילדים נעלמו כאילו לא היו מעולם.

אני והוואן נסענו הצידה, למפרץ קטן שנמצא ליד. חברתי חיפשה ומצאה דף ועט, הזכירה שצריך לקחת פרטים. באיטיות ובכבדות יצאתי מהאוטו. רעדתי. גם הנהג יצא. "מ-מ-מ-מ-ה... ה... שם?", אמרתי בגמגום כבד. לנשום, לא לשכוח לנשום. וכך אנו עומדים ליד מכוניתו, מחליפים פרטים. זה לא נראה כאילו זה ריגש אותו כל כך, בעוד אני הייתי בלחץ גדול והרגשתי רע. הסתכלתי לכיוון המכונית שלי וראיתי את הנזק: החלק האחורי כמעט נתלש לגמרי, הוא היה שבור ומעוך. פלא שלא הרגשנו כמעט את הפגיעה.

חזרתי למכונית ונסעתי הביתה. "אני לא אשם, נכון?", שאלתי את חברתי. "לא, הוא נכנס בך מאחורה, הוא לא שמר על מרחק ראוי. חוץ מזה שהילדים עברו באדום.", הגיבה לי. "צודקת, צודקת...", מלמלתי בחזרה. המשכנו בנסיעה לביתי. מספר נהגים אחרים ניסו להסב את תשומת לבי לחלק האחורי של הרכב, ואני בתגובה אמרתי להם "לא שמתי לב בכלל!" בעצבים קלים. 

אני די בטוח שבמקרים כאלה הביטוח מכסה הכול, ואני לא אמור לשלם כלום. אני מקווה שלא אסתבך עכשיו בסכסוך משפטי, יוטב לי בלי עוד עניין על הראש.