ברצינות? זה מה שחסר ברשת? עוד דיבורים על הבחירות?

אתם יודעים מה, טוב ויפה. זה הזמן המתאים, תכלס, לדבר על הבחירות. יש לנו רק פעם בארבע שנים הזדמנות ללכלך על כל מי שמתמודד להנהיג את המדינה ואנחנו ננצל את ההדמנות הזאת כמו גדולים.

קודם כל, אם אתם מצביעים, אל תצביעו כדי להצביע או כדי שתוכלו לספר למי הצבעתם - תצביעו ותצביעו נכון. הרי אלה שמאוד לחוץ להם להצביע אלה בדרך כלל אותם אנשים שרע להם במדינה. אותם הומואים ולסביות חסרי זכויות, אותם נכים ומוגבלים חסרי תמיכה ממשלתית ואותם עניים וניצולי שואה חסרי כל. כל אחד מצביע למי שלדעתו ישפיע הכי הרבה על הצד שלו. זה נקרא 'אינטרס' וזה מצוי בעיקר בקרב החברה הישראלית אך לא רק, אבל במקרה הזה זה הכרח. אני אקרא לזה הכרח אינטרסי, סתם כדי להתלהב שהמצאתי ביטוי חדש בשפה העברית.

אבל אני לא הולכת לכתוב כאן על המפלגה שאני מצביעה לה ולמה אני מצביעה לה ואני לא הולכת לשבח שום לפיד או ביבי. אהה... ואני גם לא מצביעה.

כן, אני יודעת. נשמע לא מאוד פטריוטי, קצת צבוע בעקבות הפסקה הקודמת ודורש גלגול עיניים, אני אפילו משוללת זכות קיטורים לארבע שנים - אבל לי יש תירוץ. עוד אחד מאותם מושגים שתמצאו הרבה בקרב... המין האנושי.

אני לא יכולה להצביע כי גרתי באילת שנתיים ועכשיו אני גרה בצפון, אבל לא שיניתי את הכתובת שלי בתעודת הזהות כי הדירה שלי ארעית ואני גם לא נחשבת צפונית. אני די נטולת כתובת.

אם הייתי חושבת על זה קודם, יכול להיות שהייתי משנה את הכתובת שוב, בפעם המאה, אבל לא חשבתי על זה כי זה לא נמצא אצלי על ראש סדר היום. דווקא חשבתי על זה, לרגע אפילו התלבטתי, אבל ברגע שידעתי שאני לא אוכל לבחור ירדתי מזה לגמרי.

ואני יודעת, יש לי כרטיס נסיעה חינם לאילת אם אני רוצה - לנסוע, לבחור ולחזור (יכול להיות אחלה לוגו!) אבל אני לא אנצל אותו.

אזרח מן השורה: "ברצינות, ג'אם? את לא ישראלית אמיתית."

ג'אם: "למה?"

אזרח מן השורה: "כי את לא מנצלת מתנות חינם, בעיקר בעוד המתנות האלה מעניקות לך פריבילגיה לבטא את עצמך ולהחליט תחת איזה שלטון תהיה המדינה בארבע השנים הבאות."

ג'אם: "אבל אני מעדיפה לעבוד ביום הזה. יש לי 200% משכורת."

אזרח מן השורה: "ואת מעדיפה לעשות כסף מאשר לבחור?!"

ג'אם: "... כן."

אני מסכימה שחשוב להשפיע במדינה ולתת את הקול שלך. כולם צריכים לבחור. אבל יש גבול - אני לא חושבת שאם לא בחרתי כי אצלי האופציות הן: או לנסוע (וזה ל-נ-ס-ו-ע), לבחור ולחזור, או לעבוד ולעשות שעתיים עבודה בשעה אחת במשך 11 שעות, ואני בוחרת באפשרות השניה, אז אני יוצאת אנטי-פוליטית או מגה-אידיאולוגית-חסרת-פואנטה.

הרי בואו נודה בזה, שורה תחתונה, הרוב בעולם הם טיפשים, על זה כבר הסכמנו מזמן (אם אתם לא יודעים על זה, תחזרו כמה פוסטים אחורה ואל תבזבזו לי את הזמן!) מה שמצביע על כך שאחוזי הטמטום במדינה גבוהים מהאחוזים האחרים, והרי הרוב יהיה זה שיחליט. ובעוד אני מודעת לעצמי ולמקומי שאינו בקרב הרוב, אני יודעת שהקול שלי אמנם יהיה אכן קול, אך לא יותר מקול פעוט שלא יביא הרבה תועלת להבסת הפופוליישן שאני טורחת רוב חיי לתעב, כי אם רק יהפוך את התוצאה לצמודה יותר.

אז זה פוסט הבחירות שלי: המדינה לא מתנהלת זוועה בגלל ההנהגה שלה, לא בעיקר. היא מתנהלת זוועה בגלל הרוב. הרוב הוא שמנהל את המדינה, הרוב הוא שמחליט את התוצאה בבחירות, הרוב הם הערסים שנוסעים עם מוזיקה מזרחית על פול-פאקינ'-מגה ווליום מסביב לאותו מגרש חניה, הרוב הם אלה שלא שמים יד כשהם מתעטשים, הרוב הם אלה שיושבים לידך באוטובוס למרות שהם ממש מסריחים, הרוב הם אלה שמדברים בנייד בזמן הנהיגה עם סיגריה ביד השניה והרוב שלנו, הרוב במדינת ישראל, הם טיפשים.

אזרח מן השורה: תאמיני לי, ג'אם... עם ישראלים כמוך, מי צריך בני דודים...

Addio