שימו לב, הביקורת מכילה ספויילרים!


"פנטום האופרה" הוא סיפור מרתק שסובב סביב אריק הפאנטום וכריסטין דאי.
אביה, מוסיקאי נודע, נפטר, והיא גדלה בבית האופרה של פריז עם הבטחתו הגוססת של אביה שלאחר מותו, יישלח אליה את מלאך המוסיקה שידריך אותה. לאחר זמן מה בבית האופרה, היא מתחילה לשמוע קולות מסתוריים בחדר ההלבשה שלה, שבסופו של דבר מלמדים אותה לשיר - ואיך לשיר!
הכל מתנהל כשורה, עד שחבר הילדות של כריסטין, ראול, מגיע לבקר את הוריו, שהם פטרונים של האופרה, והוא רואה את כריסטין כשהיא שרה בהצלחה על הבמה. הוא מתאהב בה ומבקש את ידה, אך זו צוחקת לו.
לאחר זמן מה מגלה ראול, לאט לאט, מיהו מלאך המוזיקה, ומגלה בנוסף מדוע צחקה לו כריסטין ומי הוא האוסר עליה להינשא לגבר אחר.
עבודתו של לרו, עם דמויות הנעות בין הפרימדונה קארלוטה המפונקת לפרסי המסתורי מהעבר של אריק, כבר הונצחה על ידי עיבודים בלתי נשכחים. למרות זאת, הוא נשאר חתיכה מרשימה של ספרות אימה גותית בפני עצמה.
אני לא יודעת למה, אבל יש לי סימפטיה לפנטום הזה. אני פשוט אוהבת אותו! אני באמת לא יודעת למה, אבל מסיבה כלשהי אני ממש מבינה אותו.
הפנים האלה, הרחוקות מלהיות אנושיות, מרחיקות אותו מכל קשר לאיזה אדם ביקורתי, שזה בעצם כל הגזע האנושי - ואלה שהפכו אותו למרושע כל כך! הרי זה הכל התגוננות!
מי יכול לשנוא או לכעוס על בנאדם אומלל כל כך? מי הוא השופט כאן??
טוב, אז הפרסי הוא סוג של דאוס אקס מאכינה אם אתם שואלים אותי. פתאום הוא צץ משום מקום ברגע הקריטי, כשראול כמעט נפל בפח, ועזר לו להגיע אל הפאנטום ואל כריסטין שלו. הפרסי מגיע בשביל הפאנטום וראול מגיע בשביל כריסטין. שתי מערכות יחסים שונות בתכלית.
אהבתי את ההשוואה, כי אחרי הכל, מטרתו של הפרסי הייתה להרוג את הפאנטום ומטרתו של ראול הייתה להציל את כריסטין. שניהם משיגים את מה שהם רוצים.
ההזיות בחדר המראות היה קטע אדיר! לא זכרתי שראול היה כזה חלש גם באופרה עצמה. שם הציגו אותו חזק הרבה יותר, אבל בספר הוא חלש מהפרסי. הפרסי מתרוצץ, חושב, מחפש, מנסה להגיע לפתרון הבעיה שלהם, וראול שוכב פרקדן במרכז החדר, אומלל ועייף. - מה?!?!?!
זה לא הראול שאני הכרתי! איזו אכזבה!
הייתי חייבת לציין את זה.
אני יודעת שמעל הכל, הוא רוצח. אני יודעת. אבל הוא זה שנרצח קודם לכן... הוא הפך את העולם לתיאטרון שלו, את כריסטין לכוכבת הגדולה שלו ואת עצמו למעצב התפאורה.
טרדגיה מדהימה.
