מצטערת. הרבה זמן לא כתבתי פוסט ויש לי סיבה טובה.

קודם כל, אני עובדת בשתי עבודות עכשיו אז יש לי פחות זמן פנוי. דבר שני, בזמן היחיד שהיה לי פנוי הייתי נוסעת לבית החולים ויושבת ליד המיטה של סבא כדי לדאוג שהוא אוכל ומתחזק. ודבר שלישי, בגלל שהייתי עמוסה נהגתי ליפול בספונטניות ולהירדם על המיטה בכל פעם שסוף סוף הגעתי הביתה.

אני שונאת את בית החולים נהריה. הרופאים שם מניאקים, אוקיי? אם החיים שלי היו תלויים בידיים שלהם, הייתי כבר נפרדת מהעולם ומתאבדת כדי למנוע מעצמי מוות איטי ומענה.

הם רצו לעשות לסבא שלי בדיקה, אז הם אמרו לו שהוא צריך לצום כי הבדיקה היא בקיבה והיא צריכה להיות ריקה. טוב ויפה. אמנם סבא שלי היה בתת תזונה בלאו הכי אבל רצינו שיבצעו את הבדיקות, אז הוא צם.

למחרת, שאלתי איך הייתה הבדיקה.

"עוד לא עשינו את הבדיקה. הוא יצטרך לצום גם היום כי נעשה אותה רק היום בערב." אמר הרופא. היה לו פרצוף של קיפוד או משהו קרוב לזה.

"אבל הוא צם כבר יום שלם והוא מאוד חלש, למה לא עשיתם לו את הבדיקה?"

"כן, טוב, שיאכל עכשיו ויצום שוב ממחר." הוא אומר, ונעלם. עוד לא הספקתי לצעוק לו "Mothafuckerrr!!!" והוא כבר עבר את הפניה למעלית. מניאק.

כמובן שחוץ מהתקרית הזאת, היו לו עוד כמה וכמה צומות לעשות ועכשיו, שבועיים אחרי זה, הוא כבר לא יכול לאכול כלום. הקיבה שלו הצטמקה. כשהוא יושב אני יכולה לראות את העצמות ברגליים שלו. חיברו לו אפילו זונדה יום אחד אבל היא הציקה לו אז הורידו לו. הוא כבר מזמן לא מתפקד ובקושי מצליח לתקשר. סבא שלי, האיש הכי חזק שהכרתי, חלש כמו עלה נידף!

יום אחד כשהגעתי לבית החולים, בדיוק נכנס אח אחד וחיבר לסבי מחט לזרוע כדי לחבר אותו לאינפוזיה. האח חיבר את המחט ונעלם. סבא שלי ואני היינו מופתעים, חיכינו שיחזור כדי לחבר את הצינור אבל אף אחד לא חזר.

יצאתי מהחדר והלכתי לעמדת האחיות. ביקשתי מאחד האחים שם שישלח לי אחות או רופא שיחבר את הצינור כי סבא שלי התייבש לגמרי וזקוק לאינפוזיה, והמחט מפריעה לו. הוא אמר שישלח.

חיכינו עוד עשרים דקות ואיש לא הגיע.

כעסתי. יצאתי מהחדר והלכתי לעמדת האחיות, אבל בדרך פגשתי ברופא. הוא היה יותר מניאק מהרופא של סבא שלי.

"סליחה!" עצרתי אותו. הוא המשיך עוד כמה צעדים ואז החליט לעשות לי טובה ושם ברעקס בחוסר סבלנות, "חיברו לסבא שלי מחדר 4 מחט לאינפוזיה אבל לא שמו לו צינור, אתה יכול בבקשה לעשות את זה?"

הייתי מנומסת, בחיי, לבשתי את מסיכת הנחמדות שלי, אבל הוא היה מניאק ולא הייתה לו מסיכת נחמדות. כנראה אין דגמים כאלה לרופאים. הוא הסתכל עליי מעבר למשקפיים שלו, מישש את הסנטר כמו גולם ואמר, "רופאים עסוקים."

רופאים עסוקים?!

יופי לכם!

אני ברמנית. אם אתה, רופא נכבד, תבוא לבית הקפה שלי ותבקש ממני להכין לך קפה, ואני אגיד לך "ברמן עסוק." בקול רובוטי כזה, אתה תתבע את המקום, אני צודקת? אז תקשיב לי טוב, חתיכת נבלה, העבודה שלי היא בסך הכל להכין לאנשים מפונקים פאקינג קפה, העבודה שלך היא להציל חיים. לא אכפת לי כמה אתה עסוק, סבא שלי זקוק לך! כשהלכת ללמוד רפואה לא אמרו לך שתצטרך הרבה כוחות? לא אמרו לך שתצטרך לתת יחס לכל המטופלים שלך בלי לחשוב על עצמך? ועוד אתה לא מתבייש ללכת לך עם כוס קפה ביד ולהגיד לי "רופאים עסוקים" כאילו שלרדת ולקנות קפה נחשב להיות עסוק וחשוב יותר מהטופל שלך שמתייבש?! איך אתה מסתכל על עצמך במראה?! בחיי, הלוואי ובמקרה אתה קורא את הפוסט הזה. הלוואי שאתה קורא אותו והוא יציק לך כל כך שלא תוכל לקום מהמיטה בבוקר!

"זה ייקח לך בדיוק 2 דקות." אמרתי כשאני מתאפקת לא להעיף לו אגרוף.

הוא נאנח בעצבים ונכנס לחדר 4, מסתכל על הזרוע ואומר, "זה תפקיד של אחיות."

הוא כבר דהר החוצה אז מיהרתי לצעוק, "אם כך, שלח לי לכאן אחות."

מה הייתה התשובה שלו על זה?... "אומרים בבקשה."

אם זה רופא, אז אני רקדנית ואלס עם מדליית זהב.

כל כך התעצבנתי שרצתי לעמדת אחיות ואמרתי, "אני צריכה עכשיו מישהו בחדר 4. עכשיו, זה דחוף מאוד!"

אחרי רבע שעה הגיע אח.

בערב פסח הלכתי לראות את המשפחה, כי מדי פעם צריך לעשות את זה וחג זו הזדמנות. היינו בטוחים שכמובן ישחררו אותו כדי שיוכל להיות איתנו בחג. התקשרנו לדוד שלי שבדיוק היה איתו ושאלתי האם משחררים את סבא לחג.

"הרופא אומר שלא." הוא אמר.

"מה לא? תגיד לו שזה חג והוא צריך להיות עם המשפחה שלו." התעקשנו.

"אני לא מתווכח עם רופאים. אם הרופא אמר, אז הרופא אמר."

הכרתי את דוד שלי. הוא פשוט כזה. רופאים הם האלוהים בבועה הקטנה בה הוא חי. החוק הוא הדת שלו, כי הוא שוטר, ורופאים הם אלוהים.

רשפנו. "תן לי לדבר עם הרופא." אמרתי. הוא לא היה מוכן.

בסוף דודה שלי (היא לא הייתה איתנו, אבל היא סיפרה לנו מאוחר יותר) שכנע אותו. לקח לה בערך 2 דקות לשכנע את הרופא לשחרר אותו. הוא אמר שאם היה במקומה, גם הוא היה מתעקש לשחרר אותו לחג.

זה לא הצריך כושר שכנוע יוצא דופן, באמת שלא. העניין הוא שדוד שלי אפילו לא ניסה להגיד לו שישחרר אותו. הוא שאל אם ישוחרר וכשאמרו לו שלא, שתק. כי ככה נוח לו. כי ככה הוא לא צריך לסחוב את אבא שלו לאוטו ומהאוטו לבית. כי למי אכפת שאיש זקן וחלש יישכב יומיים בחג לבד בבית החולים, מוקף חולים אחרים, אחיות סנוביות ורופאים עם פרצוף של קיפוד שלא שמים קצוץ אם הוא אוכל או לא, משתין או לא, חי או לא.

אני מאחלת לעצמי שהילדים שלי לעולם לא יזניחו אותי ככה. טוב, לפחות, אם יהיו לי ילדים...

בסוף הוא הגיע. הפנים שלו זהרו. הוא נראה הרבה יותר טוב! הוא אמנם היה במיטה כל החג, אבל איתנו. מוקף באנשים שאוהבים אותו.

עכשיו במקום לנסוע לבית החולים המזויין הזה, אני נוסעת לביתם כל יום. יושבת איתו ועם סבתא ומנסה להיות יעילה וגם להביא להם מצב רוח טוב.

למה?

כי הנה הסקופ - אחרי הבדיקות מסתבר לצערי שלסבא יש לוקמיה.

לא דיברתי עם אף אחד על זה, אבל מיד אחרי שנודע לי (נודע לי בנסיעה ברכבת) ברז של מועקה שהיה תקוע בתוכי המון זמן יצא החוצה. דרך העיניים.

זוג אחד שישב מולי שם לב שאני בוכה ונראה היה שהם מתלבטים אם לעזור.

ניסיתי להחזיק את הבכי, אבל גם מה שיצא זה טוב. אני מרגישה שזה נתן לי עוד כוח כדי שיהיה לי מה לתת לסבא. הוא צריך את הכוח הזה יותר ממני.