סקאוט פינץ' הזכירה לי את הילדה הזאת שהייתי בהמון מובנים. היא משחקת עם אחיה ועם הילד של השכנים (שמגיע כל חופשת קיץ) כל היום ושונאת שמלות וגינוני נימוס. היא נערה בוגרת וחכמה. היא גרה עם אביה, אטיקוס, אחיה הגדול, ג'ם (איך אהבתי את ג'ם!) ומנהלת משק הבית השחורה, קאלפורניה. הדמויות כולן, אחת אחת, כבשו אותי. אבל מי שהכי נגע בי קרוב (למרות שאל סקאוט התחברתי מאוד, באופן אחר) היה אטיקוס. הוא אבא סובלני, חכם, הגון ונעים מזג. כל כך אהבתי אותו, כי התכונות האלה הן כולן נדירות מאוד ויש לו את כולן. אם אי פעם יהיו לי ילדים, הלוואי שיהיה להם אבא כזה.

חוץ מהסצינות עם אטיקוס (שחיכיתי להן כל הזמן) אהבתי במיוחד את הילדים שהשתובבו בשכונה, שיחקו ועברו הרפתקאות למיניהן. זה החזיר אותי לילדות וגרם לי להתגעגע כל כך ולרצות להיות שוב ילדה.

אני לא רוצה לספיילר, רק אומר שהנושא העיקרי הוא גזענות ודעות קדומות, נושאים שלא מתו מאז נכתב הספר ב1960 וסביר להניח שלא ימותו לעולם.
הנושא הזה מתבטא בכמה וכמה דברים, אבל העיקריים בהם הם שניים:
בו רדלי, ילד שלא יצא מהבית שנים והילדים תמיד רוצים לדעת איך הוא נראה ומדוע הוא לא יוצא. הם עוצרים ליד ביתו בכל הזדמנות, מדברים עליו ומנסים לתפוס אותו או לגרום לו לצאת החוצה. השמועות אומרות שבו רדלי הוא רוח רפאים.
הדבר השני הוא משפט בו אטיקוס צריך לייצג (על ידי בית המשפט) את תום רובינסון, נער שחור שמואשם באונס של בחורה לבנה. כל העובדות מראות כי לא רק שרובינסון אינו אשם, אלא שהוא זה שפותה וניסה לעצור את המעשה, ועדיין, נראה שכולם מעדיפים להאמין למאילה, הבחורה הלבנה השקרנית שכבודה נפגע כששחור סירב להיענות לפיתוייה.
אבל המשפט הוא לא מה שהכי הציג לדעתי את ההתנהגות של אנשי העיירה שהיא ביקורתית ודוחה, אלא הצורה בה הם התייחסו לעובדה שאטיקוס מייצג את רובינסון. הם לא כעסו שהוא מייצג אותו, כי לא הייתה לו ברירה, הוא נשלח מטעם בית המשפט. לא. הם כעסו כי הוא באמת באמת ניסה להגן על רובינסון ולהוציא אותו זכאי.

ספר חזק, נוגע ללב, החזיר אותי לימים טובים יותר, קליל ועם זאת עמוק וממכר. נהניתי מכל רגע ולא רציתי שייגמר.
מתכננת לקרוא את ספר ההמשך שיצא בקרוב.

אווירה: 9/10

דמויות: 10/10

סגנון: 8/10

עלילה: 8/10

קצב: 7/10 

דירוג: 4 מתוך 5!