קיבלתי ביקורת מהעורכת שלי על הסיפור הקצר שייכנס לספר האנתולוגיה ב2017. הביקורת הזאת גרמה לי להיות בדיכאון. בהתחלה חשבתי שזה בגלל המחזור, הדיכאון שלי. לא הצלחתי להפסיק לבכות. בכיתי בעבודה בזמן שטיפת כלים, מנסה להסתיר את הדמעות מהמעסיקים שלי ומהלקוחות. בכיתי בבית, לבד במיטה מחובקת עם מיקה, החתולה שלי, עד שנהפכנו למן עיסת ג'אמיקה רטובה ופרוותית. בכיתי כמו שלא בכיתי כל חיי. אני לא אדם בכיין וכשרע לי אני בורחת בדרך כלל לאלכוהול ולוויד. לצערי כמעט חזרתי לשתות, אבל תודה לאל שנזכרתי בעבודה הקשה שהייתי צריכה לעשות כדי לצאת מזה ועצרתי את עצמי.
הנה המייל של העורכת, ללא, כמובן, פרטים מיותרים:
"ג'אם,
לפני שאשכח, כמה אסוציאציות והפניות:
1. https://www.youtube.com/watch?v=dOWe7o11IrU שיר
2. התעתוע שבסוף הסיפור, חוסר היכולת של הקורא להכריע מה אמת ובדיה, האם זה בכלל משנה? הזכיר לי את סרט המופת של רומן פולנסקי, הדייר
3. סצנת ההתאבדות מרסקת הלב והכנה של אנה, הזכירה לי את סרט המופת האיטלקי, קסם הנעורים
ועכשיו כמה מלים:
סיפור יפהפה, הוריד בי דמעות, העלה את הדופק. בספרה לטפס על ההר, כותבת ארנה קזין כי היכולת להעביר בסיפור קצר, את העצב, הייאוש והחרדה הקיומיים, בנימה מאופקת ובלא רגשנות, זו נימה אליה היא שואפת בכתיבתה ושיעור שהיא מבקשת ללמוד לעצמה. אוסיף על זה שבזמן בו לרובנו קשה להתפנות לכתיבת סיפור על ידי תיאור פעולות ונופלים מתוך חולשה אל בריכת הדימויים, הצטיינת בלהפעיל אותי בקריאה מבלי לעורר בי סנטימנטים, אלא רגש חי. אשריך. כתיבתך מהודקת, הנרטיב סוחף והבנייה של הסיפור במובן של STORY TELLING אינה שגרתית. עשית זאת בשפה פשוטה ומטלטלת, מתוך תיאור יבש באופן יחסי של פעולות. הדברים נעשו בקצב אחיד, הנכון לקצב הפנימי של הדמויות, כך הרגשתי."
כדי שלא תצטרכו לטרוח, הנה השיר מיוטיוב:
אתם בטח חושבים לעצמכם שאני משוגעת. איך למען השם אני בוכה שבוע שלם בגלל ביקורת כל כך נפלאה? היא השוויתה את הסיפור שלי ליצירות מופת, קיבלה אסוציאציה לשיר מדהים ודיברה שבחים על הסגנון שלי. אז למה אני עומדת מול אותו כלי ששטפתי כבר 16 פעמים באותו יום, חושבת על הדברים הנהדרים האלה שהיא כתבה, ולא מצליחה לעצור את הדמעות?
לא, אני לא טיפשה. היתה לי כל סיבה נכונה בעולם להיות בדיכאון.
הביקורת הנפלאה הזאת, מלווה בכתב היד כמעט ללא תיקונים, הראתה לי כמה אני מסוגלת להיות ענקית. אני יכולה לפרוץ למקומות גדולים, אני מסוגלת לא רק לצאת מהמגירה ולהיכנס למדפים; עם היכולות שלי - אני יכולה לפרוץ את המגירה בפיצוץ ולעוף אל רשימת רבי המכר! זו ביקורת שמטפחת את האגו בעוצמה כזאת שנתנה לי כוחות. כשקראתי אותה הייתי חולה בשפעת. הייתי מרותקת יומיים למיטה עם דלי לידי ולא הפסקתי להקיא את המים ששתיתי, כי כבר לא נשאר לי אוכל בקיבה. כשקיבלתי מעט כוחות ופתחתי את המייל לראות מה חדש בעולם שבחוץ וראיתי את זה, העיניים שלי הוארו. הזדקפתי, הרמתי את הכרית ואת גופי וקראתי אותה עוד 3 פעמים. ואז פתחתי את הסיפור והתחלתי לעבור על ההערות. לערוך אותו. עם 39 מעלות חום, ישבתי וערכתי את הסיפור שלי. איזה בוסט היא נתנה לי!
והנה אני, כמה ימים לאחר מכן, בוכה כמו ילדונת. בוכה על עצמי ועל המכסנות שלי. כועסת - איך לעזאזל אני עומדת ושוטפת את אותו כלי בפעם ה17 ולא כותבת? איך הספר שלי לא התקדם ועומד קפוא במקום כבר מעל לחודשיים?!
אחרי הרבה זמן מאז שקראתי את הביקורת, זה הכה בי. אני מוכשרת. אני יכולה להגיע למקומות. אני פשוט לא עושה את זה כי אני אדם עצלן, חסר משמעת עצמית ומוטיבציה ושנותן לחוסר התמיכה מהמשפחה לכבות אותו. אני פשוט לא מבינה איך בגיל 26 אני עדיין עובדת בעבודה שבני 18 יכולים להשיג בדקה, שוטפת כלים, מכינה לאנשים שיושבים לעבוד על המחשב אצלנו ולעשות משהו עם עצמם - ארוחות בוקר וכריכים!
זה מה שאני שווה? לעמוד במטבח ולבשל, ללבוש סינר ולשטוף כלים כל היום? לא לישון כל הלילה בגלל נדודי שינה, לעבוד מ8 בבוקר ולהגיע הביתה ב6 בערב הרוגה מעייפות, לנסות לכתוב ולהירדם עוד לפני שהספקתי לפתוח את הקובץ במחשב? אני הצלחתי לגרום לעורכת, שקראה עשרות אם לא מאות סיפורים בחייה, להזיל דמעה, ואני העלתי לה את הדופק! אני עשיתי את זה - בעזרת המילים שלי, ואני עומדת ומכינה לאנשים מרק לארוחת צהריים! למה, למען השם, בגיל 26, עוד לא השגתי משהו אמיתי?!
אתמול היה היום הכי קשה שלי. הייתי במשבר כמו כל אותו השבוע. המחזור הסתיים אז הבנתי שזה כבר לא העניין. בימים הראשונים של המשבר לא ידעתי בכלל מה הכניס אותי לדיכאון... כמו שאמרתי לכם, חשבתי שזה סתם דיכאון חסר משמעות של בחורה עם הורמונים. אבל כשזה נגרר גם אחרי המחזור, התחלתי להבין מה עשה לי את זה. למה כל הרגשות האלה צפים ועולם ממני. בכיתי בלי הפסקה בעבודה. ידעתי שלמרות שאני ממש מתאמצת להסתיר את זה, המעסיקים שלי מרגישים שאני במצב רגשי נורא. הבוס שלי אפילו ניסה לדובב אותי. לא אמרתי כלום. פחדתי לפתוח את הפה כדי לא לפרוץ בבכי. כשהגעתי הביתה נכנסתי למיטה ופשוט יצא ממני בכי שלא יצא ממני בחיים, אפילו לא ברגעים ממש קשים.
התקשרתי לא' וביקשתי ממנו שיבוא. הוא הרגיש בקול שלי שמשהו לא בסדר אבל כשסירבתי לדבר ורק ביקשתי שיבוא, לא המשיך לנסות ולדובב אותי ובא. נאמן שהוא. מיד כשנכנס, הפשטתי אותו ושכבתי איתו. הוא כמובן הופתע, מאחר וכמה שבועות לפני כן אמרתי לו שאני לא רוצה יותר לשכב איתו. שכל העניין הזה של "מערכת יחסים פתוחה" שלו ושל בת זוגו הם לא בשבילי... והנה אני אונסת את הבחור. הייתי זקוקה לזה. הוא לא התנגד, באופן טבעי. להיפך, אני מניחה ששמח שנכנעתי. אבל הייתי צריכה לגמור. רציתי להשתחרר.
אחרי שגמרתי, שוב יצאו לי דמעות. כמו טיפשה העמדתי פנים שאני בסדר, אבל הוא לא עיוור. הוא שאל מה יש לי. הראתי לו את הביקורת והוא אמר, "אלוהים ישמור, ג'אם. הבהלת אותי. חשבתי שאני הולך לקרוא פה ביקורת רומסת - אבל זה הרי נפלא!"
"זה באמת נפלא." אמרתי.
"כל אמן חולם לקבל ביקורות כאלה." הוא המשיך.
"נכון..." הסכמתי.
"אז למה את בוכה?"
ואז הסברתי לו את כל מה שהסברתי עכשיו לכם. שאני לא ממצה אפילו טיפה את מה שיש בי. שאני נותנת לנואשות ולפחד להתרושש להרוג אותי מבפנים ולא לתת לי ליצור. שאני עובדת בעבודות מזדמנות מאז שאני זוכרת את עצמי, ושום דבר אמנותי מעבר לסיפורים קצרים שיצאו לאור לא באמת הניב פרי. שאני, האדם שהפחד הכי גדול שלו בעולם זה להיות כישלון, עושה דרכי בביטחה אל עבר עתיד מזהיר של התואר Crazy Cat Lady, לחיים שלמים עטורי עבודות מזדמנות וחוסר מוטיבציה, לשלל קימות בבוקר אל עוד יום עבודה שלא יתן לי כלום חוץ מעוד כמה שקלים לצ'ק.
הוא היה מתוק וניסה לתמוך. הוא אמר שגם הוא נמצא במצב הזה. שהוא גם שואל את עצמו למה הוא לא עושה יותר הופעות בלוז, למה הוא לא מוציא אלבום כבר. יש לו זמן - הוא חי מביטוח לאומי, אין לו אפילו את התירוץ העלוב של "אני עובד קשה", והוא עדיין לא עף עם המוזיקה. אמרתי לו שזה לא אותו דבר. הוא כן עושה משהו. הוא מופיע במקומות, מקיים ערבי ג'אם, מנגן בבתים, הצליח ליצור הרכב ולהופיע עם מחיר כניסה ואפילו הצליח להיכנס לעיתון ולקיים ראיון ברדיו. הוא אמר שזה לא מספיק, כמו שערבי ההקראה והניצחונות בתחרויות לא מספיקים לי. את זה הצלחתי להבין. אנחנו לא עושים את האמנות שלנו רק בשביל לקבל איזו הכרה, אלא בגלל שזה מה שאנחנו, ואנחנו רוצים לצעוק את זה ולעשות את זה ולנשום את זה.
דיברנו קצת והחלטנו שחוץ מלעבוד אפילו יותר קשה, אין שום דרך אחרת להצליח. ספרים לא כותבים את עצמם, אלבומים לא מחברים את עצמם ומוזות לא נראות כמו בתולות ים ששרות לך על הרציף בזמן שאתה יוצר.
הגעתי למסקנה שאני חייבת לקצץ קצת את המשרה שלי ולעבוד פחות. שכך יהיו לי עוד יום-יומיים פנויים לכתיבה בשבוע.
כשסיפרתי למעסיק שלי על הרעיון הזה, הוא לא נראה נלהב. הוא בעצמו אמן, תסריטאי, וציפיתי שיבין. אבל הוא רק אמר, "ג'אם, גם אני לא כותב עכשיו. העסק הזה פשוט דורש יותר מדי מהזמן שלי, ככה זה."
"זה שונה." אמרתי.
"למה?"
"כי המקום הזה שלך! ויש לך ילד בדרך! יש לך תוכניות. יום אחד העובדים שלך יחזיקו לבד את המקום ותהיה לך הכנסה פאסיבית ותוכל לחזור לכתוב ולהיות עם המשפחה שלך. מה לי יש? מה התכניות שלי חוץ מהספר שמחכה לצאת לאור? כלום."
הוא לא נראה מרוצה. הוא מחה ואמר שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה פשוט לעבוד קשה אפילו יותר. שככה זה חיי אמן. הסברתי לו שיש לי נדודי שינה ושאני לא מסוגלת להתרכז. שגם אם אצליח איכשהו לכתוב, לא באמת יצא משהו טוב כשכולי מטושטשת מעייפות ומקפה. אני רוצה להיות עירנית ולכתוב בריכוז, בלי מיגרנות, עם אנרגיות. אני בסך הכל צריכה קצת יותר זמן בבית. בשלב הזה הוא ניסה להבין למה יש לי נדודי שינה, אבל נחל כישלון.
בסוף הוא הוריד לי ל4 משמרות בשבוע ואמר שהוא באמת מאחל לי בהצלחה עם הספר ושהוא גם רוצה שיצא לאור, ושבכל מקרה תכנן להוריד קצת משמרות לכולם כי יש לעובדים שלו המון שעות עבודה והוא מרגיש שזה יותר מדי עומס. מה שרק גרם למה שאמרתי להישמע יותר נכון. כלומר, אם ככה הוא חושב, אז למה הוא מוחה כשאני אומרת שכדי לפנות זמן לכתיבת הספר שלי, אני רוצה לעבוד אצלו פחות?
אבל אני חושבת על משהו שניל גיימן אמר פעם בנאום שנשא בטקס הסיום ב2012 באוניברסיטה לאמנויות: "...כל דבר שעשיתי אי פעם שהסיבה היחידה לעשותו היתה כסף מעולם לא היה שווה את זה, למעט הניסיון המר. בדרך כלל גם לא קיבלתי את הכסף בסוף. הדברים שעשיתי כי התרגשתי מהם ורציתי לראותם קיימים במציאות מעולם לא אכזבו אותי, ומעולם לא התחרטתי על הזמן שביליתי על כל אחד מהם."
משבוע הבא, אחלק את שתי המשרות שלי - המפרנסת והאמנותית, חצי חצי. זמן זה דבר גמיש ויש שפע ממנו אם מסדרים אותו נכון. שלי פשוט היה נתון רובו לפרנסה, כי אני פחדנית ארורה.
עבדתי כל החיים שלי קשה ואין לי שום דבר להראות מזה. אפילו הקרן שלי ליום סגריר התרוקנה בחודש האחרון על עניינים בריאותיים של מיקה והחלטות לא נכונות. לעומת זאת, אם אעבוד קשה על הספר, גם אם לא ארוויח עליו כסף, לפחות יהיה לי את כתב היד. אני יודעת שכסף זה חשוב, ורק ככה אוכל לגור בשכירות, לאכול, לחיות והכי חשוב - להוציא את הספר שלי לאור, שגם זה עולה כסף. אבל תכלס, בלי לכתוב... בשביל מה אני צריכה בכלל לקום בבוקר בדירה, ובשביל מה אני צריכה אוכל או חיים? ובשביל מה אני צריכה את הכסף? - לשום דבר כבר לא תהיה משמעות.
יום אחד סיימתי משמרת. זה קורה לי לפעמים. ישבתי בחוץ ושתיתי בירה ועישנתי, והמנהל שלי, ב', הצטרף אליי וגלגל לעצמו. הוא התחיל לדבר איתי והשיחה הגיע לגברים.
"בטח מתחילים איתך הרבה גברים כאן, לא?" הוא שאל.
צחקתי. מה עונים על זה?
"שוברת לבבות קטנה," הוא אמר לי, "כמה גברים מתחילים איתך בממוצע ביום?"
"לא יודעת," אמרתי, "אבל אני יודעת שאני מושכת בעיקר קריפים."
"מה זאת אומרת?"
התחמקתי בכך שאמרתי שכל מי שמתחיל איתי הוא קריפ. לא רציתי לתת שמות אבל אני בטוחה שהוא הבין לבד כי את רוב האנשים האלה הוא מכיר. אתם יודעים למה?
כי הם יודעים איפה למצוא אותי. אני עובדת במקום שפעם הייתי מבלה בו כל הזמן, אז כל החברים שלי, שגם תמיד מבלים שם, יודעים שעכשיו אני עובדת שם. כולם יודעים איפה למצוא אותי. והוא, ב', תמיד נמצא שם גם כן. הוא רואה הכל.
הרשו לי לתת לכם את הדוגמאות הכי בולטות:
מתחיל להגיע בחור קבוע לביסטרו-פאב-בלוז הזה שאני עובדת בו. הוא אופנוען הארלי דייוידסון אימו מקועקע בעל מעיל עור ונראה בדיוק כמו אקסל רוז הרוסי. אשקר אם אומר שהוא לא מושך בטירוף. אז בואו נקרא לו אקסל למען נשמור על חשאיות. קאפיש?
יום אחד הוא הגיע בבוקר וביקש קפה אירי. הוא ישב בחוץ ושתה ואז נכנס לשלם. בדיוק יצאתי לסיגריה והוא ביקש להצטרף אליי. הסכמתי.
ישבנו והוא התחיל לספר לי על אישתו. הבחור הזה מדבר המון. הוא לא נותן להשחיל מילה. הוא הספיק לעבור איתי בערך על כל קורות חייו באנגלית-עם-מבטא-רוסי במשך סיגריה אחת. הוא היה במאפיה הרוסית, ישב בכלא ונדקר כמה פעמים בחזה, אויים על ידי ראש המאפיה לצאת מרוסיה ולא לחזור או שיירו באישתו, בבתו התינוקת ובו ועכשיו הוא כאן, הגיע לפני שבועיים ולא מכיר אף אחד. פתאום הוא התחיל לבכות, דמעות זלגו לו בעודו מספר, שהוא חושב שאישתו לא אוהבת אותו ושהוא רוצה מאוד לעזוב את הבית אבל לא רוצה להיפרד מהבת שלו. הוא התנצל על כך שאינו מוריד את משקפי השמש שלו אבל הוא לא רוצה שאראה אותו בוכה. שאלתי אם הם נשואים והוא אמר שלא. הוא קורא לה אישתו אבל הם רק חיים ביחד ויש להם ילדה משותפת. הבנתי שהם אכן נשואים, רק בלי המסמכים. הוא סיפר שהוא היה הבחור הראשון שלה ועכשיו היא קרה אליו, מרוחקת, לפעמים מקללת אותו. הוא לא יודע מה לעשות.
ראיתי את "אישתו". היא נראית כמו ילדה טובה ונחמדה, לבושה בסגנון גותי כבד ומחייכת לכולם. אבל אף פעם אי אפשר לדעת לפי מראה חיצוני איך האדם מתנהג בביתו. כמובן שגם אי אפשר לדעת מתי מישהו מספר את האמת אז אני לא לוקחת כאן שום דבר כעובדה.
הוא התנצל על שהוא בוכה אבל טען שאין לו עם מי לדבר כי הוא לגמרי לבד כאן בארץ. הוא בא לישראל, לטענתו, כי פה בחיים לא יחשבו לחפש אותו. אמרתי לו שאין לו על מה להתנצל ושאם הוא רוצה להתפרק, שיעשה את זה. הצעתי לו לחשוב על הבת שלו בלבד ולא על שום דבר אחר כדי שלא תגדל בלי אבא והצעתי שינסה לדבר עם אישתו. הוא התחיל להעביר נושא ולהראות לי את כל הקעקועים שלו, את הצלקות שלו מהדקירות ומהתקופה שחתך את עצמו ועוד כל מיני דברים ברוטאליים שהגוף שלו צעק מתחת לבגדים. אחר כך אמר לי שאני יפה מאוד, ושהוא היה רוצה להזמין אותי פעם לשתות משהו בפאב ההוא וההוא. "Maybe some day." אמרתי על זה. הוא עזב ואני חזרתי לעבודה.
שעתיים לאחר מכן, הוא חזר. בידו שקית שמתוכה מבצבץ דובי והוא מוסר לי אותה מעבר לבר. "For you" הוא אמר.
"What is it?" שאלתי.
"For you." הוא חזר.
"..." לא ידעתי מה לומר, ואז פלטתי, "What for?"
"Please, take it." הוא אמר. לקחתי והצצתי פנימה. היה שם דובי די גדול, ועוד חבילה עטופה בסרט ומכוסה בבד.
סגרתי שוב את השקית והחזרתי לו אותה, "I don't want it," אמרתי, "Please, take it back."
"No, it's for you. You're very beautiful," הוא אמר, "I bought this for you."
"You're married." אמרתי, "Nothing is going to happen, it's pointless. and it looks expensive."
"I have money." הוא אמר, "Don't worry, it's for you."
"It's very nice, but i don't want it." חזרתי, אוחזת גבוה בשקית כדי שייקח אותה בחזרה, אבל הוא לא לקח. התעקש שהוא לא לוקח בחזרה.
המנהלת שלי שעמדה שם באותו זמן, ראתה את הכל ואמרה לו, "She doesn't want it." אבל הוא פשוט הסתובב והלך.
השארתי את השקית באיזו פינה וחזרתי לעבוד. כמה שעות לאחר מכן, הבוס שלי, שהוא בעלה של הבוסית שלי, הגיע. היא כנראה סיפרה לו מה קרה ובאמצע שבישלתי הוא נעמד מאחוריי ואמר, "איזו הזיה."
"מה?" שאלתי. חשבתי שהוא מדבר על המג'דרה שלי ולרגע איבדתי ריכוז.
"אקסל קנה לך מתנה? מה, הוא דלוק עלייך, הבחור?"
"כנראה." אמרתי, "אבל הוא נשוי. יש לו ילדה."
"מה הוא קנה לך?"
"דובי ועוד איזה משהו," אמרתי, "אני לא רוצה את זה."
הוא הציץ לתוך השקית וצחק, "זה נראה יקר," הוא אמר, "ואוו, איזה סיפור מוזר."
תאמינו או לא, אבל שעה לאחר מכן, אקסל חזר שוב, בפעם השלישית לאותו יום. הוא ישב באיזה שולחן פינתי ושתה קפה. היתה מלא עבודה אז הייתי עסוקה ולא התייחסתי אליו. כשסוף סוף היה לי קצת זמן, יצאתי לעשן והוא יצא אחריי. התנצל, ואמר שהוא לא יודע איך עושים את זה, להתחיל עם בחורות, ושהוא לא התכוון להביך אותי או לעשות לי רע. אמרתי שאני לא מובכת ושהוא לא עשה לי רע, רק שחבל לו על הכסף ועל הזמן כי אני לא הולכת לצאת איתו. אמרתי לו שיש לו תינוקת ושאמא שלה חיה איתו. אני לא מפרקת משפחות. הוא אמר שאולי יום אחד הוא יצליח לשכנע אותי, אבל בינתיים הבטיח שנישאר ידידים. הסכמתי לידידות וביקשתי שייקח את המתנה בחזרה, אבל הוא טען שאין לי מה לדאוג, כי ב', המנהל שלי, אמר שייקח אותה כמתנה לאישתו. נשמע לי מוזר, כי זה לא מתאים לב', אבל צחקתי ואמרתי שבסדר. בתוך מתנת "ידידות" הוא הוריד את הצמיד שלו, חוט עבה עם שלושה גולגולות לבנות מחוברות אליו, והביא לי. "Friends?"
את זה קיבלתי.
יש בחור אחר שפגשתי בג'אם סשן. הוא גם רוסי (מה קורה עם רוסיים? הם פתחו עליי פרוייקט?) והוא ממש אבל ממש אוקוורד. אני לא יודעת איזו מילה אחרת לתת לכם לתיאור הבחור הזה. הוא גם מדבר הרבה, לא נותן להשחיל מילה, כמעט כמו אקסל, רק שהוא הרבה יותר משעמם והרבה פחות יפה. אהה וגם הרבה יותר מבוגר. הוא בן ארבעים ומשהו, שמנמן ותמיד נראה מרוכז במשהו. הוא מנגן נהדר על גיטרה חשמלית אבל כמו שהוא מדבר ולא יודע להקשיב, ככה הוא מנגן. הוא יודע לנגן טוב מאוד לבד, אבל בג'אם הוא לא נותן מקום לנגנים האחרים וזה לא כל כך נעים לנגן איתו. גם אני הייתי ככה פעם. זה קשה להקשיב לעוד 5-6 חבר'ה שמנגנים איתך באותו זמן ולהשתלב איתם, זה כמו שיחה בין הרבה אנשים, אבל לומדים את זה ככל שמג'מג'מים יותר. אבל הוא לא משתנה, תמיד מגיע ומפציץ בסולואים, שאלוהי הבלוז יודעים שהם טובים, אבל לא מקשיב למה שקורה מסביב. כאילו הוא לבד בבית.
הוא עובד בספריה באוניברסיטה, גר שם במעונות ומנגן. זה כל מה שאני יודעת עליו. הוא אמנם מדבר הרבה, אבל הוא גם לא ברור בכלל וגם לא מעניין במיוחד. לפחות אקסל, חרף העובדה שהיה מדבר בלי מעצורים, היו לו סיפורים עם אקשן. מאפיה רוסית, כלא, דקירות... אבל אצלו זה גם דיבורים וגם שעמום.
אנשים שמים לב שהוא כל הזמן מנסה לקחת אותי הצדה, לדבר איתי לבד, להציע לי לצאת איתו. זה לא לגמרי שקוף. ואני דוחה אותו ולצערי די מביכה אותו בכך. אבל מה לעשות שאני לא מעוניינת.
"הוא רוצה אותך, לא?" שאל אותי א' פעם אחת.
"יש סיכוי די טוב." אמרתי, "אבל הוא כזה אוקוורד."
"לגמרי. אני מבין אותך." הוא אמר.
הבחור המסכן הזה נדנד לי כל כך הרבה פעמים על לצאת איתו והתעקש שזו תהיה יציאה תמימה לקפה בין ידידים בסך הכל, אז בסוף הסכמתי רק כדי שיפסיק. אבל מיד אחרי שהסכמתי, התחרטתי. למה אני צריכה לצאת עם מישהו שלא בא לי לצאת איתו? זה נשמע לי כמו סיוט, ערב שלם אחד-על-אחד עם הטיפוס הזה. למזלי הרב, התברר לי שבאותו יום יש לידיד טוב שלי יום הולדת והוא מזמין חברים לביתו. החלטתי ללכת לשם והודעתי לו שאני מצטערת, אבל יש יום הולדת לידיד טוב שלי ואני "הבטחתי" להגיע. הוא שאל איפה זה ואמרתי שבביתו והוא אמר שיחשוב אם בא לו לבוא או לא. ידעתי שהוא רצה לשבת איתי לבד ושבטוח יחליט לא להגיע כי יהיו שם עוד אנשים, אבל סמכתי על כך שגם אם יחליט להגיע בסוף, יהיו הרבה אנשים לברוח ביניהם מפניו. מועהעהעה...
כפי שציפיתי, הוא לא הגיע. אבל למחרת הוא הופיע בביסטרו אצלי ושאל אם אפשר לדבר. ראיתי את ב' מזווית העין מגלגל עיניים. הוא גם ראה איך שהבחור הזה, בכל ג'אם, נדבק אליי. אני לא עובדת בערבי הג'אם אבל הוא כן והוא רואה הכל מהבר.
אמרתי לו בנימוס שיש לי כרגע עבודה והוא הלך. נראה לי שהעלבתי אותו והרגשתי די רע אבל לא אמרתי לו כלום. כמה דקות אחר כך, ברוב חוצפתי, יצאתי לעשן והתיישבתי ליד אחת הלקוחות. כתבת במגזין אינטרנטי שתמיד יושבת לעבוד אצלנו. דיברתי איתה קצת וכשחזרתי פנימה התכופפתי אליו (הוא ישב על ספה די נמוך) ואמרתי לו שאני מצטערת, אבל אני לא מעוניינת להיפגש איתו. רציתי לשים לזה סוף ולהפסיק לענות את הבחור. אם נצא לקפה או לא, זה לא ישנה - הוא ימשיך לחשוב שמשהו עומד לקרות בינינו ואני אדע שלא ואסבול במשך ערב שלם. לא תודה.
הוא הסתכל עליי עם פאפי-אייז ואמר שהוא רק רצה קפה וזהו. לא יותר מזה. אמרתי שגם קפה וזהו ולא יותר מזה לא מתאים לי. הוא שחרר ואמר שהכל בסדר ושנשאר ידידים.
באותו ערב היה ג'אם והוא ראה אותי. באמצע שניגן, עברתי לידו והוא פתאום עזב את הגיטרה והחזיק לי בזרוע וקירב אותי אליו די באגרסיביות. הופתעתי ומתוך אינסטינקט אפילו שלחתי יד לתרסיס פלפל שהיה לי בכיס, אבל הוא רק לחש לי, "אולי את רוצה לנסות בכל זאת?"
בצורה די בוטה, אני חייבת להודות, זרקתי לו מבט של "לא", שחררתי את היד והמשכתי לדרכי.
יש לי לקוח נוסף בביסטרו. הוא בחור מתוק, בן 43, שקט ובעל חרדה חברתית אבל אני כל כך נהנית מחברתו שלא ידעתי על זה עד שסיפר לי. הוא יודע להקשיב ולדבר בדיוק במידות הנכונות, בניגוד לשני האחרים, והשיחות בינינו תמיד זורמות ונעימות. הוא מגיע כמעט כל יום לבירה, לפעמים אוכל איזה טוסט. יש לו קול רגוע והוא תמיד עם עצב כזה בעיניים, אבל זה לא עצב מעורר רחמים אלא כזה שפשוט משרה קשיחות שקטה. ככל שהמשכנו להיפגש ולדבר, הרגשתי כלפיו יותר ויותר קירבה. נראה לי שנדלקתי עליו. אפילו הייתי מתחילה לחכות לו, לרצות שיבוא. לקוות שלא תהיה עבודה ואוכל לשבת איתו קצת.
כדי שאוכל לכתוב עליו בנוח, בואו נקרא לו נ'.
כשס' ביקר אצלי, הוא ראה אותו. ישבנו מחוץ לאיזה פאב קטן בשכונה, אכלנו ושתיתי בירה, ס' שתה מים,(הוא לא שותה) והוא עבר מול הפאב וראה אותי ונופף לשלום. עשיתי שלום בחזרה והוא סימן לי עם היד שהוא עושה סיבוב ומגיע. עשיתי אוקיי עם היד.
הוא הגיע אחרי עשר דקות וישב איתנו. נראה גמור. סיפר לי שהוא עייף מאוד מהעבודה. לפני שמצא את העבודה הזאת, תמיד הגיע עייף נפשית מבעיות כלכליות, אבל לא יכל להפסיק עם היציאות-בירה בלילה. בעיה שמוכרת לי. עכשיו הוא עייף נפשית, ועדיין מרושש לטענתו. אמרתי לו שהוא יראה את הכסף בעוד כמה שבועות וירגיש יותר רגוע. שלפחות מצא עבודה במשהו שהוא אוהב, ריתוך. נ' סיפר לי קצת על העסק שהוא עובד בו ודיברנו עם בעל המקום ועם ס' ועישנו קצת וויד, וכשחזרנו הוא הלך איתנו חצי דרך כי הוא גר באותו כיוון עד שנפרדו דרכינו.
אחרי שהלך, ס' אמר לי שלדעתו הוא חתיך ממש. ("איזה כיף לך שהוא סטרייט" היו מילותיו המדוייקות...)
ראינו אותו באותו השבוע גם בג'אם. הוא מנגן עם החבר'ה בלוז והוא ממש מוכשר. פעם שרתי "Hit the Road Jack" והוא ניגן איתי ולא הפסיק לעשות לי עיניים. זה נשמע קריפי, אבל זה היה חמוד. אני חושבת עליו די הרבה.
ואז יום אחד הוא ישב אצלנו וכשבא לבר לשלם לי, דיברנו קצת. השיחה הגיעה לסדרות טלוויזיה וסרטים והוא שאל איזו סדרה טובה ראיתי לאחרונה.
"רוצה המלצה על סדרה שתגרום לך להזניח לגמרי את החיים?"
"כן!" עיניו נצצו.
"צפה בBreaking Bad. סדרה מעולה."
"ראיתי את זה!" הוא אמר, ונורא התרגשתי שיש לי עם מי לדבר על זה.
"נכון שהיא נהדרת?"
"כן, צפיתי בה פעמיים."
"גם אני!" התרגשתי. הדברים האלה מאוד מרגשים. מישהו שצפה במשהו שאתה צפית בו, מישהו שקרא ספר שאתה קראת. במיוחד אם שניכם ממש אוהבים את זה. זה אחד הדברים שמחברים, אתם לא חושבים?
ואז הוא אמר, "בא לי לצפות בה שוב."
"גם לי." אמרתי.
"אז בואי נראה ביחד."
"אני בפנים." אמרתי, והוא חייך.
המנהל שלי, ב', הצטרף לשיחה והחל לדבר איתנו על סרטים שהוא אוהב. הלכתי לשטוף כלים ובאיזה שלב, נ' אמר לי מעבר לבר, "אז מתי את באה?"
"מתי שתזמין אותי." אמרתי. מחכה שיבקש מספר טלפון. רוצה לתת אותו. לא בטוחה אם עליי להיות קצת אגרסיבית ופשוט לתת.
משום מה, הוא לא ביקש. אבל ראיתי שהוא נשאר לעמוד ליד הבר כמה זמן לפני שהלך. גם אחרי ששילם. חשבתי שאולי הוא רוצה לבקש אבל לא יודע איך. אולי הוא מתבייש. אני לא יודעת מה הפריע לו. אולי העובדה שיש בינינו 17 שנה הפרש. אולי החרדות. מה שזה לא יהיה, זה לא אמור להפריע לו. לי זה לא מפריע, אז לו?
בסוף הוא הלך. פשוט נעלם פתאום בלי להשאיר לי מספר.
למחרת, ישבתי מחוץ לביסטרו וראיתי אותו עובר. הוא אמר שלא יכול להישאר כי אין לו כסף. אמרתי שרציתי להגיע אתמול, אבל הוא לא השאיר לי מספר טלפון. החלפנו מספרים. מאז אנחנו מסתמסים. אני שונאת להסתמס אבל הוא כנראה אוהב כי הוא עושה את זה הרבה.
לצערי, הוא מרושש כרגע אז לא מסוגל להרשות לעצמו לצאת יותר. הוא גם לא הגיע לג'אם השבוע. הוא ב"עוצר יציאות" כפי שניסח את זה. האסמסים בינינו מתחילים להיות יותר ויותר קריפיים, ובגלל שאני כבר לא רואה אותו, הבחור המתוק שהוא נעלם לי לאט לאט מהזיכרון ואני מתחילה לראות את אותו קריפ מהאסמסים. אז או שהוא לא יודע להתבטא בפנים אבל יודע להיות אגרסיבי בכתב, או שהוא פשוט החליט ללכת איתי עד הסוף. כל מה שאני יודעת, זה שהפגישות הפיזיות שהיו לנו היו הרבה יותר נעימות מהאסמסים שאני לא תמיד מצליחה לרדת לפשרם. אבל רובם כמובן באים להגיד את אותו הדבר, "מתי את באה?"
זה פשוט נהיה הרבה פחות מושך ממה שזה היה בעבר. חבל שהחלפנו מספרים... אולי אם לא היינו עושים את זה, הוא היה ממשיך לבוא והיינו ממשיכים לדבר פנים אל פנים ולא בהודעות מעצבנות. עכשיו הוא מרשה לעצמו להיעלם ומשום מה, זה הופך לי אותו לקריפ. אל תשאלו אותי למה.
אחרי שחשבתי על זה, הגעתי למסקנה שאולי ב' ונ' דיברו על זה. אגיד לכם למה.
בשיחה שהזכרתי בהתחלה, כשב' שאל על גברים, נתתי לו כמה דוגמאות של גברים שידעתי שהוא כבר מכיר.
אז הוא שאל, "ונ'?"
באותו רגע לא כל כך שמתי לב ועניתי תוך כדי שיחה, "לא, נ' חמוד." אבל עכשיו אני קולטת... למה לו לשאול על נ'?
חוץ מזה, אחרי שנ' נעלם באותו יום בלי להשאיר מספר, ב' שאל אותי, "אז את הולכת אליו הערב, לראות שובר שורות?"
"הייתי הולכת, אבל לא החלפנו מספרים." אמרתי.
"זה לא בעיה לסדר את זה." הוא אמר. רומז שיש לו את המספר והוא יכול לתת לי.
לא רציתי אותו אז העברתי נושא. אני יודעת איך גברים מתנהגים כשהם רואים שאישה מראה אפילו טיפה של נואשות ולא רציתי שנ' יהפוך לבלון אגו. אני יודעת שזה קיצוני, אבל אני בטוחה שאתם יכולים לגלות הזדהות... לא?
בכל אופן, כל זה מראה שהוא ונ' כנראה דיברו על זה שנ' מעוניין בי. אולי הוא התייעץ איתו או ביקש ממנו לדעת אם יש לי חבר. גברים מדברים על הדברים האלה, נכון?
דיברתי על זה פעם עם שותף שלי. הוא שאל איך אני עוד לבד ואמרתי שכל מי שמראה בי עניין הוא תמיד יצור, ולא בקטע טוב. הוא ענה, "אני די בטוח שכל הבנות חושבות שכל מי שמתחיל איתן הוא קריפ. כי הרי אם מישהו זר מתחיל עם בחורה, הוא תמיד יראה מוזר. הוא פונה לבחורה שהוא לא מכיר ומחפש נושאי שיחה איתה - זה יראה קריפי בכל מקרה. אבל כל הבחורים שהם רק ידידים שלך, מעוניינים בך אבל לא אומרים כלום, הם נראים לך בסדר. אבל זה לא שרק קריפים נמשכים אליך, זה פשוט שרק הם עושים משהו בעניין."
וואלה.
אז אולי כדי לצאת עם מישהו ששלם עם הרגשות שלו בלי הצגות ומשחקים, אני צריכה אחרי הכל, לצאת עם קריפ.
רציתי רק להגיד תודה רבה לכל מי שנתן לי הערות בונות על הסיפור של ערב ההקראה. תגובות כאלה מחממות את הלב ועוזרות לי מאוד.
הגעתי באותו ערב עם קופסא שבתוכה ריבועים של פאדג' בראוניז שהכנתי בדיוק לפני שהתחיל הערב, וכל מי שלקח חתיכה, שאל קודם, "יש הפתעות בפנים?"
"לא לא," אמרתי, "זה סתם בראוניז משעמם."
והם לקחו חתיכה בכל מקרה.c
הראשון שעלה היה טוב והסיפור שלו היה ממש מצחיק. הדאיג אותי לעלות אחריו, אבל למזלי, מישהי אחרת עלתה אחריו. בחורה מבוגרת ואובר-דרמטית. היא כתבה על אמה בשואה, שיר וסיפור. בהתחלה זה היה מעניין אבל בהמשך זה התחיל לייגע. זה היה מדכא וארוך מאוד. היא ישבה שם כמעט חצי שעה ואנשים התחילו לאבד אותה ולצאת לעשן. אני מצטערת, אבל אם עשית קורס דרמה והחלטת לנסות את מזלך בהצגת יחיד, אל תעשי את הניסיון הראשון שלך בערב הקראה שכונתי ובנושא השואה. לעלות אחריה היה מושלם.
ב', המנהל של הערב, הבוס שלי וגם בעל המקום, הציג אותי בכך שאמר קודם כל לכולם ש"לג'אם יש היום יום הולדת!" וכולם מחאו כפיים והרימו לחיים, ואז הציג את הסיפור כ"עימות בין השטן ליחזקאל השרת"- מאחר ולסיפור אין עדיין שם וכנראה שגם לא יהיה לזמן מה. הצורה שבה הוא הציג את הסיפור נראתה לי משונה, כי אחרי שהוא קרא את הסיפור בעצמו, הוא אמר לי, "אהבתי את זה שחשפת את המקצוע שלו, את העובדה שהוא שרת בבית ספר, רק בהמשך ולא על ההתחלה." - ועכשיו הוא חושף את העניין לפני כולם עוד לפני שעליתי? יופי ב', גאוני מצדך.
ההקראה עברה בצורה נפלאה ולא הרגשתי לחוצה או נרגשת יותר מדי. חשבתי שארגיש, אבל לא. אולי בגלל שאני מכירה מלא אנשים משם, זו השכונה שלי ואני מכירה את רוב הפרצופים. קיבלתי הערות בונות. עם חלקן הסכמתי ועם חלקן לא. רוב התגובות היו, "השטן היה נחמד מדי, אולי היית צריכה לכתוב אותו יותר שטני." ו"היית עצמך וזה הרגיש טבעי לגמרי. לא ניסית יותר מדי אבל גם נתת את הטונים הנכונים ולא הרגשתי שהתרגשת." - שששש... אל תספרו להם שבאמת לא התרגשתי.
אחרי ההקראה, חלק מחבריי פנו אליי, וגם אנשים שלא הכרתי נתנו כמה מילים. שתיתי קצת עם החברים ואז ראינו שאנשים שמו מוזיקה והתחילו לרקוד, אז הצטרפנו והשתוללנו קצת באיזשהו שלב, מישהי שאלה אותי תוך כדי ריקוד, "יש לך יום הולדת היום?" - היא ידעה כי שמעה את ההכרזה במיקרופון. אמרתי שכן ואנשים מסביב אמרו, "אהה, זאת את עם היום הולדת?" ואמרתי שכן. והם התחילו להקיף אותי ולרקוד באטרף. הרגשתי כאילו שאני המלך סווזילנד ונשים עירומות רוקדות מסביבי. זרמתי איתם כמובן, ועפתי על זה. רקדתי כאילו שאני לבד. פתאום הבנתי, כמה השתנתי בשנים האחרונות. בקצב לא נורמלי. אני לא אותו אדם שהייתי לפני שנה, וממש לא אותו אדם שהייתי לפני שנתיים. אני עוברת הרבה ומרגישה איך שזה גם פותח אותי וגם סוגר אותי במקומות שונים, איך אני מתפתחת מבחינה יצירתית וכותבת בצורה הרבה פחות מאופקת ואיך אני לא מתביישת ואפילו לא עולה לי המחשבה שעליי להתבייש, כשאני עומדת במרכז הרחבה הקטנה ורוקדת כאילו אני לבד, מול עשרות זרים.
יומיים אחרי הערב, היתה הופעה לא' בעיר השכנה. איתו ניגן עוד חבר טוב שלי. זה הבחור שסיפרתי לכם שבא איתי לפסטיבל המוזיקה בחודש שעבר. נקרא לחבר הזה בנג'ו, מאחר וזה הכלי שבו הוא מנגן ושכבר הפך לסימן הזיהוי שלו ברחוב. א' ובנג'ו, שניהם, באו לתמוך בי בערב ההקראה. הם שרקו לי ורקדו איתי ושתו איתי וויסקי. אני מניחה שא' עשה את זה כי אני תמיד מגיעה להופעות שלו ומריעה ושרה איתו עם השפתיים, כמו איזו גרופית, אז אולי הוא מרגיש שעליו לתת בחזרה, אבל זה עדיין היה נחמד מצדו. בנג'ו לעומת זאת, הפתיע אותי. הוא אדם עסוק מאוד, מורה במקצועו בפנימייה ובאותה תקופה לא הגיע הביתה עד 9 בערב לפחות, כל יום. הוא בטח היה גמור ובכל זאת הגיע. ו... הוא נתן לי 2 ספרים כמתנת יום הולדת! שניהם של מאיר שלו, ואמנם זיהיתי אותם כי ראיתי אותם על מדף הספרים שלו וידעתי שמשם הוא הביא לי אותם, אבל לא היה מצב בעולם שיכולתי לקבל מתנה יפה יותר. ספרים עם ניסיון חיים, שעברו איתו מי-יודע-כמה-שנים על המדף.
בכל אופן, הלכתי להופעה. בכניסה לאולם, א' קלט את השם שלו על פלאייר גדול ונורא התרגש וביקש ממני לצלם אותו ליד השלט. אחר כך ישבתי שם ועישנתי סיגריה על הבר בזמן שהוא עשה סאונד צ'ק ובהמשך הגיעו גם בנג'ו והבחור השלישי שניגן איתם, בחור נחמד שלא הכרתי קודם, והצטרפו לסאונד צ'ק.
הם הגיעו מוקדם אז היה לנו זמן לשתות משהו ובזמן שחיכינו, דיברנו קצת על הבר. היינו רק חברי ההרכב, אני והבחור של ההגברה.
פתיחת הדלתות תוכננה ל9, אבל כשראינו שאף אחד עוד לא הגיע ב9, הם ביקשו לחכות עוד קצת כי יש להם אנשים שהוזמנו. חיכינו מחיכינו עד 10 וחצי, ועדיין האולם ריק. הרגשתי איך א' מעמיד פני אדיש לזה, אבל ידעתי כמה הוא אוכל את עצמו בפנים. לא משנה כמה אתה חזק, זה עצוב לנגן לפני אולם ריק. אבל דה שואו מאסט גו און, והם עלו לבמה וניגנו כמו גדולים. תוך כדי שהם ניגנו, ואני עברתי לשבת בשולחן הראשון כמו גרופית טובה ומחאתי כפיים בהתלהבות ושרתי איתם, הרגשתי צללים. הסתובבתי וקלטתי ששני אנשים נכנסו. מאוחר יותר נכנסו עוד שלושה. את שני השירים האחרונים שר א' לבד, אז בנג'ו והחבר השלישי ירדו וישבו איתי בשולחן, מחכים שיסיים. אחרי ההופעה ראיתי אור בפנים שלו. חוץ מהשולחן שלנו, היו 2 שולחנות ששילמו כניסה רק כדי לראות את ההופעה שלו, שאחד מהם קנה כרטיס מוקדם באינטרנט! זה נפלא.
חוץ מזה, הוא תמיד היה אמן סולו. בלוז-מן שניגן לבד עם הגיטרה והמפוחית ולא יותר. לשמוע פתאום את השירים שלו עם בנג'ו וקחון, ואז עם גיטרה מלווה וסקסופון, היה מרגש כל כך. אפילו בזמן הסאונד צ'ק, כשהם ניגנו את אחד השירים האהובים עליי, הייתי המומה מאיך שזה נשמע שונה, ומדהים. הם מוכשרים בטירוף. חבל שהם לא נשארים יחד כהרכב קבוע. א' מחפש נגנים כדי להקים הרכב, אבל בנג'ו ינגן איתו רק בחלק מהשירים, אלה שכוללים בנג'ו כמובן, והוא עדיין מחפש לעצמו בסיסט ומתופף.
כשהסתיימה ההופעה וא' החל לעבור בין השולחנות ולדבר עם הקהל, הבחור השלישי שניגן בקחון הסתכל עליו במבט מלא משמעות, וחייך אליי. שאלתי אותו על מה הוא חושב והוא ענה, "שהוא יהיה מישהו." ואז שאל אם בא לי ג'וינט.
כשהגענו בחזרה לעיר, אני א' ובנג'ו (הבחור של הקחון גר בעיר שבה הם הופיעו ולא נסע איתנו) מאחר וחזרנו כולנו ברכב אחד, החלטנו לעצור אצל בנג'ו למשקה אחרון. בסוף מצאנו את עצמנו מזמינים פיצה ונרדמים שם אחד על השני. זה היה יכול להיות נחמד, במיוחד לקום שם בבוקר ולשתות קפה עם החברים, רק חבל שהייתי צריכה להיות בעבודה ב8 בבוקר והגעתי עם הנגאובר. אבל טוב, מה כבר חדש.
גיליתי שמיץ תפוזים סחוט ממש עוזר לי בהנגאובר. נסו את זה.
למחרת ס' הגיע אליי. הוא תמיד בא בזמן הלא נכון; בערב ההקראה הוא לא היה, בהופעה של א' הוא לא היה, בתקופה שהייתי מובטלת הוא לא היה, ועכשיו - אחרי כל האקשן וכשנכנסתי לדרייב של משמרות, הוא מגיע לבקר. בנוסף, ירד גשם מטורף כל השבת וגם ככה לא התחשק לי לצאת. במזג אוויר כזה אני אוהבת לשבת ליד החלון ולקרוא ספר עם כוס תה או יין. אבל הוא רואה גשם... ומיד מתחיל עם ה"בואי נצא לאנשהו." - למי בא "לצאת לאנשהו" בקור כלבים כזה? אז ישבנו ושתינו תה באיזה בית קפה ברחוב שלי. כמו שאמרתי, תמיד היו לו תזמונים דפוקים. ואז הוא מעיז להתלונן שאני כל הזמן עובדת ולא מתייחסת אליו. אמרתי לו שהבעיה היא שלו שהוא תמיד בא בתקופה הלא נכונה, ושהייתי מובטלת חודשיים שלמים והוא לא בא לראות אותי כי הוא עבד אז אין לו זכות לתת לי בראש שאני עובדת. חוץ מזה שאני מרוששת לגמרי ובעל הבית הקודם שלי, אם אתם זוכרים, לא החזיר לי את הכסף שהוא חייב לי ובמקום זה אמר לי שאקח אותו מט'. כאילו שבא לי לדבר עם הכלבה המתה-מהלכת הזאת שקוראת לעצמה פסיכולוגית כדי לקחת כסף. אני לא מבינה למה הוא לא יכול לשלם בעצמו ולהתעסק איתה. איזה איש מגעיל.
זה כנראה השפיע עלי, כי חלמתי בלילה שהוצאתי כסף מהכספומט והוא התחיל להוציא כסף, ולהוציא ולהוציא, עד שהיתה ערימה ענקית של שטרות מתחתיו. אספתי את כולם והנחתי אותם מהר מתחת לתיק שלי כדי שאף אחד לא יראה מה קרה, ואז חזרתי כדי להמשיך לאסוף עוד שטרות אבל הוא הפסיק לפלוט כסף. כבר היתה לי בוחטה ענקית בשלב הזה, ואז כשרכנתי להוציא את הסטפה שמתחת לתיק שלי, היא לא היתה שם. הסתכלתי מסביב בבהלה והבחנתי בבחורה שישבה מולי והסתכלה עלי בתמימות מעושה. הבנתי שהיא גנבה לי את הכסף ממש מתחת לאף ודרשתי אותו בחזרה, אבל היא סירבה להחזיר. אני זוכרת שהרגשתי שנאה ממש טהורה אליה בחלום, אבל לא באמת הכרתי אותה בחיים. לא שונה מט'. אתם יודעים, פעם חשבתי שהיא כמו בננה. אם אחכה מספיק זמן שתבשיל, היא תהיה טובה ומהנה. אבל בסוף הבנתי שהיא יותר כמו אבוקדו. חיכיתי וחיכיתי שתבשיל, והיא נהפכה למין תערובת מגעילה. ועכשיו אני תקועה עם התערובת הזאת עד שאקבל את הכסף שלי בחזרה. ועוד יצאתי מהדירה מוקדם יותר כדי להיפטר ממנה, וזה מה שגרם לי להיתקע איתה. החיים שלי הם כזה סיפור של או הנרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jemaya