1. יתושים.

אני מדברת על כל סוג של יתושים, אבל בעיקר הגדולים והמעצבנים האלה שנראה כאילו הרגליים שלהם יותר גדולות מהכנפיים שלהם ומהראש ביחד (לא שאי פעם הצלחתי לראות את הראש שלהם) והם תמיד עומדים בנקודה מסויימת על הקיר או על התקרה ולא זזים משם במשך שעות. כאילו הם אומרים לך מבעד לרגלי הענק שלהם: "נראה מי יישבר קודם."

הסבלני שבינינו באמת יישב ויבהה בהם, כמו משגיח שלא יעזו לזוז. אבל הלא סבלניים, מיד יקומו, יגלגלו עיתון ודקה אחרי זה הסלון כבר לא נראה כמו סלון, אבל היתוש ממשיך להתעופף למעלה ואתה כמעט יכול לשמוע אותו צוחק.

2. פרסומות קופצות.

לפחות אם היה מישהו חכם שמסדר את זה כמו שצריך, אבל לא. אני גולשת לי להנאתי במה שיש לפרופסור גוגל תמונות להציע לי על הטרילוגיה האהובה עליי "חומריו האפלים" מאת פיליפ פולמן, מבטאה בכל דרך שהיא את חוסר החיים שלי, את החנוניות שלי ואת אהבתי לספרים, כשפתאום משום מקום, כשאני נכנסת לאתר של אחת התמונות, קופצת לי לפתע פרסומת עם בחורה בלונדה וחייכנית, בת 29 מרמת גן, בעלת גומות חן עמוקות ועיניים מלוכסנות, ואומרת לי, "מחפשת גבר רגיש וחכם שיפנק אותי."

אם את מחפשת גבר, חמודה, את בטח לא במקום הנכון כי בפעם האחרונה שפתחתי את החגורה בדקתי ואני אישה. דבר שני, אם את רוצה גבר חכם, למה שמישהו שהוא באמת חכם יענה להודעה מטומטמת כזאת ודבר שלישי, כולם יודעים שאתרי הכרויות לא באמת כוללים בלונדיניות יפות ושזו בטח התמונה של האחיינית השנייה מצד הדוד הרחוק של מנהל אתר ההכרויות הזה ושלקח לו בערך שנה לחבר את המשפט הזה.

אני בחורה חנונית, לא גבר חכם ורגיש ואני בטח לא אפנק אותך, אוקיי?! חפשו גברים שגלשו באתרי פורנו, זה בדר"כ אלה שמשתמשים ביד שמאל כדי לגלוש.

3. אוהדי כדורגל.

אני מביאה על עצמי כרגע גזר דין מוות בסקילה אבל על החיים ועל המוות - מה הקטע של אוהדי כדורגל?! אני יודעת מה זה לאהוב משהו, אני חנונית, אני אוהבת ספרים, אבל את עניין הללבוש בגדים בצבע הקבוצה כל הזמן, הלקלל תוך כדי שקליפות של גרעינים שחורים נפלטים לך לכל עבר מבין השיניים והללכת מכות עם כל מי שמעיז להריע לקבוצה השניה - את זה קשה לי להבין. Shut the fuck up!!!

4. ג'סטין ביבר.

אני נופלת דווקא על הקטן לא כי הוא הכי גרוע אלא כי הוא מייצג את כל מי שבא לפניו ויבוא אחריו. אם מדובר בו, במיילי סיירוס, בבקסטריט בויס או באחים ג'ונאס. בררר...

5. התנ"ך.

כל מה שהביא הספר הזה, תכלס, זה מלחמות, חילוקי דעות ופילוג. אם מישהו רוצה להאשים מישהו בכל זה - הרי הוא לפניכם:

התנ"ך. הספר הכי מפורסם בעולם כולו! עכשיו, גם בגירסא חדשה יותר - הברית החדשה, או בגירסא המוסלמית - הקוראן.

ספר מרתק, מלנכולי, כחול וגס במיוחד בעל סצנות סקס ללא הרף. לא לילדים מתחת לגיל 8 אלא אם זה במסגרת לימודית.

אין שני לו ואין ספרייה שלא מחזיקה בו. תורגם לאינספור שפות ועבר שריפות רבות על המוקד.

קורותיו של העם השנוא ביותר בהיסטוריה, פרוש על פני 4000 שנה ועמודים.

6. סיגריות.

אוקיי, אני אומרת את זה בתור אחת שמעשנת - אבל כן, זה מיותר. למה? כי תכלס, אם זה לא היה קיים, לא היינו מרגישים בחסרונן.

אבל נדפקנו, הן שם. והן כל כך טובות....

7. דמדומים מאת סטפני מאייר.

8. מדבקות מחיר שלא יורדות.

אני שונאת לקנות משהו שהמדבקת מחיר שלו דבוקה כל כך חזק שגם אחרי שעה של גירודים, תמיד נשאר עליו סימן לבן ודבק. מיותר.

9. בכי של תינוק.

תמיד חשבתי שתינוקות צריכים להיות חמודים ולשתוק.

10. סקיני.

מיותר. למרות שהוא נראה טוב על בחורות מסויימות, הוא עדיין ממש ממש מיותר ביקום. אבל הוא הכי מיותר כשבחורה במשקל 120 קילו מחליטה ללבוש אותו, כשאתה מסתכל עליה הולך איתו במאמץ כביר אתה פשוט מפחד שפתאום יעוף לה משם איזה כפתור ישר לעין שלך, או גרוע מזה, שהמכנסיים יתפוצצו וכל הבשר והשומן יצאו החוצה.

בנות, אם אתן שמנות, אל תלבשו בגדים צמודים, כי אחרת תיכנסו לרשימת ה-"10 האנשים הכי מעצבנים בעולם" שלי.

ולאחר שזה נאמר ועשיתי צדק קטן מול אמא טבע, אני חושבת שאלך לאכול פרינגלס. יש לי תאבון בריא מדי בזמן האחרון.

לחיי היקום, אחים :)

1. דלת אוטומטית.

אם אתה נמוך מדי החיישנים לא קולטים אותך ואתה צריך בכל פעם שאתה נכנס או יוצא, לאותת לה כאילו שאתה מנסה לתפוס אוטובוס.

2. לאנשים בעלי גובה סטנדרטי - דלת מסתובבת.

נורא קשה לעמוד בקצב של זה שלפניך וגם בקצב של זה שאחריך באותו זמן, זה מבלבל ומתסכל ואתה תמיד יוצא אידיוט!

3. מעלית עם מראה.

זה מאוד מביך לראות את עצמך כשאחרים מסתכלים עליך וגם קשה להחליט אם להסתכל על עצמך - מה שנראה מטומטם, או להסתכל על זה שלידך - מה שהופך אותך למוזר או סוטה.

4. פיפי.

אם שירותים הם ציבוריים זה לא אומר שכשבנאדם מסיים את ההשתנה שלו הוא יכול לקום בלי לנקות אחריו - זה הפיפי שלך! אם אתה לא תנקה אותו, אז זה שאחריך יאלץ לנקות אותו כי זה עדיף מאשר לשבת על זה ועדיף שאתה תנקה את הפיפי של עצמך מאשר שמישהו זר ינקה את הפיפי של עצמך!!!

ויש את המחשבה הזאת שעוברת לי בראש, שאם יש טיפות צהובות על האסלה - כמה גברים השתינו לפני שאני נכנסתי, שזה אשכרה הפיפי של כולם מעורבב ביחד, ומהי הסבירות שאני יוצאת בריאה מכל העניין??

 מספר 4 קצת ארוך, סלחו לי, זה עניין רגיש.

5. אבטחה.

זה מאוד מבלבל כשעומד בכניסה שומר אפאטי שלא באמת זז או מסמן לך לעצור, אז אתה לרגע מהסס ואז ממשיך ללכת ואז הוא צועק לך: "הי הי הי, לא בדקתי את התיק! למה מה קרה, יש לך פה VIP?"

- "נורא מצחיק, מר מאבטח. אתה מגרבץ פה כבר הרבה זמן שחשבת על בדיחה כל כך מוצלחת?"

6. במקרה של מסעדות - מארח/ת.

למה לעזאזל אני צריכה לספר לאיזה בחורה עם מיני סקיני וגופייה שקופה בשיא החורף, כמה אנשים אני ואם בפנים או בחוץ, כשבכל המסעדה יושבים שני פאקינג אנשים, ושניהם באותו השולחן?!

זוזי מהדרך, פרחולה, ותני לי לאכול!

7. אני חוזרת לשירותים.

אני יודעת שזה חוסך באיכות הסביבה ואני ממש בעד, אבל מה הקטע של המכשיר הזה שמייבש את הידיים ברוח? זה מציק, זה לא עוזר, ותמיד אחרי שאני משתמשת בזה מוטרדת משהו, אני מוצאת את עצמי אוטומטית מנגבת את הידיים בבגדים, כי הן עדיין לחות!

זאת חוסר יעילות!

8. יותר מדי רצפה.

לא חבל על הכסף שלכם, אנשים? יש מקומות שהם ענקיים בצורה מוגזמת וכשאתה נכנס אתה מגלה שהכל זה רק רצפה ורק בסוף איזה דלפק חמוד. זה קורה בעיקר בעיריות מצויות. לא חבל? תחסוך את זה, תקטין, תשתמש במה שאתה צריך ו...וווואאלה! יש מקום לבנות עוד בית חולים בעיר!

9. מזגן.

זה שהמקום הזה ציבורי ויש בו יותר משני אנשים לא אומר שצריך לשים את המזגן על מינוס מעלות - אני צריכה לבוא עם מעיל כדי שלא יעמדו לי הפיטמות!

10. לחכות בתור.

אני שונאת לחכות בתור.

עזריאל הוא נער בבלי עם תכונות אופי מיוחדות המאפשרות לו לשוחח עם האלים, למורת רוחו של אביו, גולה יהודי עשיר ובעל מהלכים בארמון המלכות.

עזריאל הופך להיות אהובו ובן לוויתו של מרדוך, האל הבבלי שנרצח 400 שנים לפני כן.

כעונש, מוטלת על עזריאל קללה איומה שבעקבותיה הוא הופך למשרת העצמות. רוח בעלת עוצמה שנגזר עליה לנדוד לנצח בין החיים והמוות, רוח שבכוחה לגרום הרס ואבדן לכל מי שבא עמה במגע.

סיפורו של משרת העצמות מתחיל בשחר ההיסטוריה, בבבל העתיקה שהייתה עיר משגשגת ומושחתת. עיר שבה עובדי הכוכבים והמזלות מתרועעים עם קוסמים ערמומיים, פרוצות יפהפיות ואלים חיים-מתים. כולם עוסקים בכשפים עתיקים המשנים את מהלך ההיסטוריה כולה.

הדבר היחידי שאין משרת העצמות יכול לעשות, הוא למות. וזהו הדבר שהוא רוצה יותר מכל.

הוא מתגלגל אלפי שנים, מיוון העתיקה דרך אירופה של ימי הביניים ועד ניו יורק של סוף המאה ה-20.

הוא הופך לעבדם של מכשפים אכזריים, למכשיר של רוע מושלם עד שהוא נקלע לפרשת אהבים עם אשתו של גרגורי בלקין, חוזר בשאלה יהודי מברוקלין, שהקים את 'מקדש השכל האלוהי', כת מודרנית המאיימת להשמיד את העולם.

כאן משתנה גורלו של משרת העצמות.

 עזריאל, גיבורנו, מספר את סיפורו ליונתן, פרופסור להיסטוריה.

החצי הראשון של הספר מספר לנו על עזריאל: היכן הוא גדל, מי הוא ומה הוא היה, וכיצד הוא הפך למשרת העצמות.

אחר כך, יש משהו כמו 100 עמודים שמספרים על כל האדונים שהיו לו - מה שהיה מעניין מאוד, אבל מתיש.

ולבסוף, איפשהו בעמודים האחרונים, אי שם, אנחנו מגלים מיהו האיש שחיכינו לו עוד מתחילת הסיפור: גרגורי בלקין, ממציאה ומנהיגה של מקדש השכל האלוהי בכבודו ובעצמו ואביה של אסתר בלקין, האישה ששמענו עליה עוד מהדפים הראשונים ואין לנו מושג למה ומי זאת לעזאזל. יאיי.

מה שתמיד מפתיע אותי אצל רייס זה כמה היא מקפידה על מחקר מעמיק. אין ספק שהיא חקרה ביסודיות כל דבר בכל תקופה שיש בספר הזה בפרט ובספרים שלה בכלל.

הספר הזה היה באמת מעניינת ואהבתי אותו, סגנונה של רייס כרגיל היה נהדר, כתיבה רהוטה וקולחת, ייחודית ממש כמו הכותבת ורעיונותיה. הרעיון הכללי היה מדהים, יוצא דופן בלי ספר! - אבל מבנה העלילה יכול היה להיות טוב יותר.

חוות החיות הוא בין הספרים האהובים עליי ביותר. קראתי את הספר הזה בפעם הראשונה בגיל יחסית קטן, ואני זוכרת שנהניתי ממנו מאוד. בשנים מאוחרות יותר, קראתי אותו שוב, ונחשפתי לדברים שלא הייתי מודעת אליהם בקריאה הקודמת. לדעתי, זה ספר מעצב תודעה ופותח עיניים.

זה סיפורה של חווה, שלחיות בה נמאס משלטונו הברוטאלי של הבעלים שלהן והן מחליטות לטהר אותה וליצור חברה אוטופית משלהן. הכל טוב ויפה עד שחיות מסויימות לוקחות את השלטון לידיים ומחזירות את העריצות והסבל לחווה.

אורוול יצר בספר הזה אלגוריה חדה וסאטירית, על המהפכה הקומוניסטית בברית המועצות ועל מה שקרה לה בימיו של סטאלין. אורוול, הקומוניסט, הוא הראשון שראה את הסכנה שבמהפכה שיצאה משליטה. שכל מה שזה עשה היה להחליף משטר רודני אחד באחר.

אורוול מבכה כאן על אובדנה של התמימות ועל דרכה של הקומוניזם, והוא עושה את זה בחינניות נוגעת ללב.

אחד הספרים הטובים ביותר של אחד הסופרים הטובים ביותר.

"הבריות שבחוץ העבירו את עיניהם מחזיר לאדם ומאדם לחזיר, שוב מחזיר לאדם – אבל לא היה עוד אפשר לקבוע מה הוא מה."

קראתי את הספר הזה שוב לאחר עשור.

מרוב שהתרשמתי ממנו בפעם הראשונה, היה לי קשה להאמין עד כמה התרשמתי, אולי פי שלושה בקריאה השניה. מצאתי מסרים שלא נתתי עליהם את דעתי בפעם הקודמת. קראתי אותו באנגלית הפעם. בניגוד לקריאה בשפת האם בה יש נטייה לבלוע מילים פה ושם, כשקוראים בשפה אחרת שמים לב למילים אחת אחת. קראתי אותו לאט, בלי לבלוע, עם הגייה, ולא רק זה - הקראתי אותו לעצמי בקול, מה שהפך אותו למוחשי יותר. משהו בספר הזה נתן לי תחושה מיוחדת. לא רק התחושה שניתנת לאחר שקוראים משהו שקראת לפני שנים, תחושת הנוסטלגיה והמוכר, אלא תחושה יותר ביתית מזה. כמו לצאת למסע בזמן ולהיכנס לגן הילדים בו שיחקת, לשים לב לדברים חדשים כמו קופסת קוביות שאז באה לך בזווית העין כמשהו ברור מאליו, או איזו יד של בובה שנקברה בארגז החול.

כמה התבאסתי שהוא הסתיים. אני יודעת שאין מה לבכות על ספר שנגמר, אבל הוא באמת קצר מדי. ברור מאליו שארוול היה בעל דעות מאוד מוצקות בנוגע לשלטון בזמנו, והעביר אותן בצורה הכי ברורה שניתן היה. הוא כל כך חריף במסרים שלו, שאין סיכוי לקרוא את הספר כאגדה נטו, אתה חוטף את המסר בפרצוף כמו סטירה. לא רק הספר בפעם השניה הדהים אותי, אלא הסיבה שבגללה קראתי אותו בפעם השניה: המחזה. יש מחזה של תיאטרון גשר על חוות החיות, שהיה כל כך מדהים בעיניי שקשה היה לי להשתחרר ממנו הרבה זמן.

השחקנים היו מדהימים, הם שיחקו בעלי חיים וכשאתה יושב שם באולם והכל חשוך ורק הם נמצאים מולך, בניגוד למסך בבית קולנוע שבו אתה עדיין סוג של צופה מהצד, שם אתה ממש נמצא. הקולות יוצאים בלייב מגרונות השחקנים, והם לא סתם מעמידים פני מישהו אחר - הם מעמידים פני חיות! הסוסים הלכו כמו סוסים, התרנגולות ניקרו וקראו וניענעו את ראשן קדימה ואחורה, החזירים נחרו בין משפט למשפט והעיזים דיברו בקול גבוה וצווחני. הדמות האהובה עליי בספר היה בוקסר, הסוס. כל כך קיוויתי שלא אתאכזב, ולא רק שלא התאכזבתי - הוא עלה על כל הציפיות שלי! הוא לא גילם סוס - הוא היה סוס! ההליכה הסוסית שלו לא יכלה להיות אמינה יותר, ההתנהגות לא יכלה להיות תואמת יותר לדמות, והקול, הבעות הפנים והמראה החיצוני, החרחורים, הצהלות, הכל - היו מעל ומעבר למצופה. בחיי. שאפו לשחקן הנהדר הזה. גם השחקנית ששיחקה את נפוליאון היתה נהדרת, מולי משכה את תשומת לבי וכמובן, בנג'מין החמור.

אם היית עוצם את העיניים, היית בטוח שעל הבמה ישנה חוות חיות אמיתית.

עוד דבר שהיה מיוחד הוא המוזיקה. לא הביאו רשימת פלייליסט של מוזיקת רקע לרגעי הדרמה, אלא מאחורי פרגוד שמדי פעם חשף את עצמו, ישבה להקה בעלת שלושה נגנים שניגנו חי. לא רק שהמוזיקה היתה חיה, הם ניגנו שירים ארצישראליים שהולחנו כמוזיקת רקע דרמתית. ים השיבולים, למשל - המנגינה של השיר נלקחה "ים השיבולים שמסביב" - אבל בנגינת גיטרה חשמלית דרמטית, שבניגוד לשיר המקורי, עשתה לי צמרמורת. היו גם "ארץ ישראל יפה", "אנשים טובים" ועוד. ולעומתם, היו שירים נוספים של מלחינים כמו אדריאן מיטשל. כל כך מדהים היה השילוב הזה בין השירים הארצישראליים להצגה עצמה, שאגב, לא העבירה רק את המסר המכוון מהסופר, אלא מסרים נוספים על ישראל של ימינו. קולו של מייז'ור הזקן למשל היה כמעט אחד לאחד כקולו של בן גוריון. גם השורה "איפה ישנם עוד חזירים כמו החזיר ההוא", שאגב הפילה אותי מצחוק, היתה חתרנית ועוקצנית. התסריט הגאוני נתן עקיצות תוך כדי וגם אחרי המהפכה בחווה, כמו השנים הראשונות שלאחר קום המדינה, והעלים אותן עם ביסוס השלטון העריצי כמו הימים הללו ממש פה בישראל. זה רק מחזק לדעתי את התחושה שאורוול ניבא, כביכול, את מסלולה של מדינת ישראל, גם אם כמובן לא ידע בכלל שתהיה קיימת. אני מניחה שהכל היה חלק מזה. ונו, מה יותר מדהים מזה באמנות - היא יכולה להתאים לכל זמן ולכל אחד, בז'אנרים, נושאים ומסרים שונים. מודרניים וקלאסיים, פוליטיים, דתיים, חזותיים. הכל ביחד.

אם היה לי את הכסף, הייתי הולכת למחזה הזה עוד עשרות פעמים.

טריילר למעוניינים:

שימו לב, הביקורת מכילה ספויילרים!

"פנטום האופרה" הוא סיפור מרתק שסובב סביב אריק הפאנטום וכריסטין דאי.

אביה, מוסיקאי נודע, נפטר, והיא גדלה בבית האופרה של פריז עם הבטחתו הגוססת של אביה שלאחר מותו, יישלח אליה את מלאך המוסיקה שידריך אותה. לאחר זמן מה בבית האופרה, היא מתחילה לשמוע קולות מסתוריים בחדר ההלבשה שלה, שבסופו של דבר מלמדים אותה לשיר - ואיך לשיר!

הכל מתנהל כשורה, עד שחבר הילדות של כריסטין, ראול, מגיע לבקר את הוריו, שהם פטרונים של האופרה, והוא רואה את כריסטין כשהיא שרה בהצלחה על הבמה. הוא מתאהב בה ומבקש את ידה, אך זו צוחקת לו.

לאחר זמן מה מגלה ראול, לאט לאט, מיהו מלאך המוזיקה, ומגלה בנוסף מדוע צחקה לו כריסטין ומי הוא האוסר עליה להינשא לגבר אחר.

עבודתו של לרו, עם דמויות הנעות בין הפרימדונה קארלוטה המפונקת לפרסי המסתורי מהעבר של אריק, כבר הונצחה על ידי עיבודים בלתי נשכחים. למרות זאת, הוא נשאר חתיכה מרשימה של ספרות אימה גותית בפני עצמה.

אני לא יודעת למה, אבל יש לי סימפטיה לפנטום הזה. אני פשוט אוהבת אותו! אני באמת לא יודעת למה, אבל מסיבה כלשהי אני ממש מבינה אותו.

הפנים האלה, הרחוקות מלהיות אנושיות, מרחיקות אותו מכל קשר לאיזה אדם ביקורתי, שזה בעצם כל הגזע האנושי - ואלה שהפכו אותו למרושע כל כך! הרי זה הכל התגוננות!

מי יכול לשנוא או לכעוס על בנאדם אומלל כל כך? מי הוא השופט כאן??

טוב, אז הפרסי הוא סוג של דאוס אקס מאכינה אם אתם שואלים אותי. פתאום הוא צץ משום מקום ברגע הקריטי, כשראול כמעט נפל בפח, ועזר לו להגיע אל הפאנטום ואל כריסטין שלו. הפרסי מגיע בשביל הפאנטום וראול מגיע בשביל כריסטין. שתי מערכות יחסים שונות בתכלית.

אהבתי את ההשוואה, כי אחרי הכל, מטרתו של הפרסי הייתה להרוג את הפאנטום ומטרתו של ראול הייתה להציל את כריסטין. שניהם משיגים את מה שהם רוצים.

ההזיות בחדר המראות היה קטע אדיר! לא זכרתי שראול היה כזה חלש גם באופרה עצמה. שם הציגו אותו חזק הרבה יותר, אבל בספר הוא חלש מהפרסי. הפרסי מתרוצץ, חושב, מחפש, מנסה להגיע לפתרון הבעיה שלהם, וראול שוכב פרקדן במרכז החדר, אומלל ועייף. - מה?!?!?!

זה לא הראול שאני הכרתי! איזו אכזבה!

הייתי חייבת לציין את זה.

אני יודעת שמעל הכל, הוא רוצח. אני יודעת. אבל הוא זה שנרצח קודם לכן... הוא הפך את העולם לתיאטרון שלו, את כריסטין לכוכבת הגדולה שלו ואת עצמו למעצב התפאורה.

טרדגיה מדהימה.