אל תקשיבו למה שאנשים אומרים לכם - המוות הוא נראטור מוכשר!

סיימתי לקרוא את הרומן הזה במאמץ כביר, רק בגלל שהדמעות הסתירו לי את המילים. לא כי זה ספר מדכא, אלא כי הפרק האחרון הוא פשוט... פיצוץ של רגשות! זו הייתה התנסות בלתי נשכחת, לקרוא את זה. בכל הרצינות. זה ספר מאוד אמוציונאלי והוא באמת השאיר עליי רושם נהדר! הוא כתוב יפיפה... והדמויות... אוו הדמויות!

קודם כל, מי שעדיין לא קרא את גנבת הספרים - אני מאוד כועסת. תעזבו הכל עכשיו, תעזבו את המחשב, לכו לחנות הספרים הקרובה ותקנו אותו! עכשיו!

אמרתי עכשיו!!!

נעבור לסינופסיס:

השנה היא 1939, גרמניה הנאצית. אנחנו עוקבים אחרי ליזל ממינגר (אני לא בטוחה שכך כתבו את שמה בתרגום, קראתי את הספר באנגלית), שגדלה עם הוריה המאמצים לאחר שאחיה מת ואמה נטשה אותה. הוריה המאמצים הם האנס ורוזה הוברמן מרחוב הימל.

רוב הספרים בז'אנר הזה (שואה), לפחות אלה שאני קראתי (לא הרבה, דרך אגב, אני רגשנית מדי), היו מדכאים מאוד (כמובן, זו הייתה תקופה מדכא, מי היה מאמין...) והם היו תמיד כתובים מנקודת מבט יהודית, רוסית, אמריקנית, אבל מעולם לא גרמנית. ליזל, גיבורת הסיפור, היא גרמניה, והסיפור מתמקד בצד שלה. זה היה מרענן ומסקרן. זוסאק מציג את הז'אנר המאוד מרובע הזה (ב'מרובע' אני מתכוונת מורכב מאותם אלמטים ובאותו המתכון. אני אפסיק עם כל הסוגריים האלה עכשיו), בצורה לגמרי שונה ובאווירה קלילה ואחרת.

במשך 500 עמודים (552 ליתר דיוק, אבל מי סופר), אנחנו רואים את חייה של ליזל הקטנה עם חברה הטוב רודי, המאמא ופאפא המתוקים שלה, מקס וכמובן... הספרים.

ליזל לא יודעת לקרוא, אבל היא לא יכולה להתאפק... והיא גונבת ספרים.

אז, אי אפשר לדבר על גנבת הספרים בלי לדבר על הכתיבה עצמה. ואוו.

המקצב הוא מה שהכי הדהים אותי, היה לו מקצב יוצא דופן, הוא היה יותר מנפלא! ממש כמו מוזיקה. נהניתי מכל רגע בקריאה. זוסאק משתמש במילים כמו ששף מקצועי משתמש במצרכים: בעדינות ובחכמה, לפי מידה. הוא מצליח להגיע להרבה נושאים: חברות וסוגים רבים של מערכות יחסים, משפחה, אהבה, פשע ובמיוחד מוות והמשמעות של מוות.

והדמויות הן הכי מדהימות בעולם! הן מה שהפכו את הספר הזה לכל כך טוב, בלי ספק.

ליזל היא ילדה מתוקה. היא חזקה ועקשנית, למרות הגודל שלה; היא פרוטאגוניסט מדהים לפי דעתי.

האנס הוא אבא מושלם. הוא מדבר כל כך יפה ותמיד מתייחס יפה לליזל. הוא מאזן את האופי של ליזל, וזה בולט, באופן מושלם. כמו מאזניים. הם פשוט מושלמים ביחד. והוא גם הבעל המושלם לרוזה, שלדעתי היא אדם טוב, אבל היא תמיד זועפת ומקללת את כולם. אבל גם אפשר לראות שהיא אוהבת את ליזל, בדרך שלה.

וכמובן יש את רודי שטיינר. אני מתה עליו! בכל פעם שהוא הופיע התרגשתי. בכל פעם שהוא ביקש מליזל נשיקה והיא סירבה ('איכככס' - סירבה זה בעדינות.) - זה היה כל כך מתוק! הוא כל כך טיפש אבל יש לו אישיות כובשת. הוא החבר הכי טוב שלה והם תמיד מבלים ביחד, גונבים ביחד ומשחקים ביחד.

מקס הוא יהודי שמחבא במרתף של ההוברמנים. הוא אגרופן והוא דמות עוצמתית מאוד. אני אוהבת אותו, הוא היה השותף לקריאה של ליזל, טוב, בערך...

כל הדמויות היו עוצמתיות, כל אחת בדרך שלה, והן גרמו לספר להיות כל כך מדהים כמו שהוא!

דבר אחרון: תעשו לעצמכם טובה, תקראו את הספר הזה לאט. תהנו ממנו ותנו לו לחלחל. הוא באמת טוב.

הוא גורם לך לתהות; הוא לא סתם עוד ספר נוער (אם שיבצו אותו בכלל בז'אנר הנכון, אותי זה הפתיע). הוא מעבר לכל רמה. פשוט ואוו אחד גדול. 

הפרקים האחרונים הרגו אותי, אוי כמה בכיתי...

1. "גם אני אכתוב יום אחד, כשיהיה לי זמן. אולי כשאצא לפנסיה."

כן, כי עכשיו אתה עסוק מדי בצפייה בחדשות וגלישה בפייסבוק. שלא נדבר בכלל על תוכניות ריאליטי.

2. "את יודעת שלא מתפרנסים היום מכתיבה, נכון? אז... יש לך גם איזו עבודה אמיתית?"

אני לא קמה מוקדם בבוקר, לא לובשת עניבה, לא נושאת מזוודה, לא חוזרת הביתה ונאנחת, לא נזרקת על הספה, לא ממששת את הכרס, לא צופה בטלוויזיה ומתלוננת שכבר מאוחר ויש לי משמרת מחר...

לא, אני מניחה שהעבודה שלי, שאני עושה אותה בתחתונים וכוס יין ביד, לא אמיתית.

אני מרוששת עד העצם. שיכורה ברוב שעות העבודה ולבד כל היום.

מקנא?

3. "אני הבאתי לך אז את הרעיון עם הקפיצה מהצוק... תקדישי לי את הספר, נכון?"

ודאי. וגם כל פרסי הנובל והפוליצר שאני אקבל - שלך הם. וגם הזקנה הזרה ברחוב שנתנה לי את ההשראה לכיסא הגלגלים, והאיש השמן ממקדונלדס שנתן לי את הרעיון לצמיג המפונצ'ר, וגם השוטר השיכור ההוא... כל האנשים הזרים האלה יקבלו הקדשה. אולי גם את כל התמלוגים, אם יהיו לי בכלל.

4. "מה, את עדיין כותבת את הספר ההוא? הרבה זמן... לא?"

לא, מה קרה לך, זה כבר הספר ה-16 השנה. מה, לא אמרתי לך שבכל פעם שאני עושה אפצ'י יוצא לי ספר?

אידיוט.

5. "זה לא נשמע קשה לכתוב ספר, זה בטח כיף כזה..."

גם אני חשבתי ככה.

ואז מצאתי את עצמי דופקת את הראש בקיר בין מחסום כתיבה אחד לאחר, נכנסת לדיכאון כל שני וחמישי, צועקת על דמות בספר שלי שלא עונה לי, מוחקת כל שורה עוד לפני שכתבתי את השורה שלפניה, רבה עם המוזה שלי כאילו אנחנו נשואים ומחפשת מתחת לכריות איזה סוג סם עוד לא לקחתי שאולי יחזיר לי את ההשראה...

כיף.

6. "אני שונא לקרוא."

אהממ.

7. "אולי תכתבי דמות שמבוססת עליי?"

ברור, זה יכול לעבוד נהדר: "שולה מפרדס חנה התעוררה בבוקר יום שני הקר, הגשם דפק על חלונה וכמו הקשיב למחשבותיה כשאמרה לעצמה, 'הממ. עוד יום אחד בפתח. היום אלך לעבוד בקיוסק השכונתי כרגיל ואז אחזור הביתה, אעשה מקלחת הגונה ואשב לסיים את העבודה בהנדסת מכונות שעליי להגיש ביום חמישי.'"

רב מכר או מה, הא שולה?

8. "אבל זה הכל מומצא, זה לא אמיתי..."

כן...? זה הרעיון.

והאח הגדול, זה כן אמיתי? והספר שלי עדיין יותר מעניין.

9. "אבל למה שלא תעשי את זה מהצד ובינתיים תעבדי באיזה... עריכת דין או משהו?"

בוא ואני אספר לך משהו על עריכת דין או משהו: עריכת דין הוא מקצוע מזויין, הוא מלא בחרא וצריך להיות שקרן מדופלם כדי לעבוד בזה ולהיות מאוד אבל מאוד משכנע - בדיוק אותו הדבר כמו לכתוב ספר, חוץ מהבדל אחד: בעריכת דין אתה חייב ללבוש חליפה.

וואלה, סבא, אני אהיה איתך דוגרי - זה מה שגרם לי להחליט בסוף.

10. "מה, את כותבת? מגניב. מה את כותבת? אהה, ספר? מגניב. על מה הספר?"

רוצה כרטיס מועדון של סטימצקי? אני אשלח לך את התקציר בדואר. הרבה יותר יחמיא לי אם תבקש את הפרקים הראשונים, כי לשמוע תקציר גם הכלב שלי יכול.