תמיד בשעה הזאת עולות לי מחשבות על כל החיים עד עכשיו, ועל החיים עכשיו, ועל החיים שיהיו..הראש שלי פשוט כמו מכונה שאי אפשר לעצור אותה וזה נוראאא..הכל כל כך שונה עכשיו. לוקח לי המון זמן לעכל שזה שונה. שזה אפילו טוב יותר.כלכך הרבה טוב יותר..
היסודי היה די סיוט, התיכון גם .. אפילו יותר. לא הייתי חוזרת לא לשם ולא לשם.זה די כואב להבין עכשיו שאת רוב החיים שלי העברתי במצב שהיה לי רע.. שהאנשים סביבי עשו לי רע,מעצבן אותי כל כך שהם עכשיו חיים את החיים שלהם בכיף, כמו שהיו תמיד - ואני נפגעתי, ולא מצליחה לשכוח.
בא לי לצעוק שהם ידעו מה הם עשו, אבל זה לא באמת יעזור.
ולא יודעת אם משהו יעזור חוץ מהזמן..
עברו כבר בערך 4 שנים מהפעם האחרונה.. וכל יום ה-4 שנים האלה זה עולה לי שוב לראש..הקולות שלהם מהדהדים לי בראש, הצחקוקים בצד, האצבעות הנוקפות. זה היה פשוט תמיד מסביבי.. ולא הייתי אומרת כלום בחזרה, הייתי שותקת ומשאירה הכל לעצמי, כי חשבתי מתישהו הם יפסיקו- וזה קרה, רק קצת מאוחר מדיי. עכשיו הקולות האלה בראש, כשיש אנשים סביבי- אם אני נוסעת באוטובוס או סתם הולכת ברחוב אני מרגישה שאנשים מסתכלים עליי במבט חודר כזה, כאילו הם יודעים את כל מה שהיה עד עכשיו- והם פה כדי להזכיר שזה לא נגמר..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
butterflykisses