סיפרתי לחברה שלי עלי, עכשיו היא יודעת, אבל זה היה נכון לספר לה
כי אני בוטחת בה ויודעת שהיא לא תגיד לאף אחד. היא מבינה אותי ותומכת בי.
היא הראשונה שמכירה אותי ויודעת על זה.
אמרתי רק לקב"ן ששלחה אותי לפגישה אצל הפסיכיאטר של הצבא.
אני אוכלת לפעמים מעט מאוד... אין לי כל כך שליטה על עצמי. אז כשאין, אני מקיאה.
אני כל כך רוצה לחזור לרעב שהיה לי פעם, לעשות ספורט עד שאני לא יכולה לנשום
ואז להדליק סיגריה. אני כל כך מתגעגעת לאובססיביות הזאת.
אני רק רוצה להיות רזה, וחולנית, ושברירית.
לפעמים אני מרגישה כאילו אני עומדת לקבל התקף לב, כי הוא דופק מהר וחזק והוא כואב לי נורא לפעמים
כשאני נושמת יותר מידי עמוק או נושפת יותר מידי אוויר.
היה איזה יום שהסתכלתי על החולצה וראיתי אותה זזה בגלל הדפיקות של הלב שלי. זה היה מלחיץ.
אבל אין לי מה לעשות. אני לא רוצה לצאת מזה. לא עד שאני אגיע אל היעד שלי.
אני מקווה שאתן מתקדמות מרגע לרגע אל תוך האושר שלכן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
