הישיבה בבר היא לא צורת הבילוי המועדפת על עדן. הו, לא. היא מעדיפה לשתות את השישייה שלה בבית, מכורבלת בפוך כשהמזגן מכוון על שש-עשרה מעלות והגוף מכוון לבירה. אבל, כמו תמיד, יש לה אילוצים מסוימים, שבין היתר כוללים את העובדה שאמא שלה החליטה לערוך לה בדיקת אלכוהול יסודית בבית כל שבוע בשישי, שבה היא מחפשת כל דבר שירמוז על העובדה שהיא עדיין שותה. אז מיום רביעי היא כבר לא שותה בבית, שחס וחלילה לא יהיה טפטוף של בירה על הרצפה, או שלולית קיא על הרצפה. היא לא מקיאה חס וחלילה כי היא משתכרת, היא כמעט כבר לא מסוגלת לזה, האמת. זה פשוט שלפעמים היא כל כך נגעלת מחוסר היכולת שלה להפסיק שהיא תוחבת אצבעות במעלה הגרון ומוציאה הכל, רק כדי לשטוף את זה שוב בטעם של האלכוהול. עדן לא אוהבת לשבת בבר בגלל שאנשים מסתכלים עליה. אנשים יוצאים לבר כדי לבלות, לא כדי לשתות, אמר לה פעם מישהו אקראי. עדן הייתה מחליפה את הבירה שבידה תמורת עוד שתיים ומוותרת על הפנים היפות שלה, אם זה מה שגורם לאנשים לבוא לדבר איתה כשהיא יושבת על הבר במטרה לשתות בלי הפרעות. אבל התחביב הקטן שלה לא כל כך זול, והיא חושבת על להפסיק כשבחור נעמד לידה ואומר 'עוד אלכוהוליסטית' לבחורה הנמוכה לידו בקול נגעל, כמו היא לא שומעת אותו מרוב אלכוהול. היא מרביצה לו עד שהוא מת.

אורי הולך לבר כדי להשגיח על אפרת בעיקר, בגלל שהיא ילדה גדולה אבל קטנטונת במונחים של שליטה עצמית. היא כועסת עליו נורא וצועקת ש'תפסיק כבר, נגמלתי לפני שנים', ואורי משיב ברוגע ש'שנתיים זה לא שנים, ואת יודעת שאלכוהוליסטים נשארים אלכוהוליסטים במשך שנים אחר כך', והיא דוחפת אותו בכוח לאחור וצורחת 'כן, כי הכרחת אותי ללכת לפגישות המזוינות האלו' אבל בסוף נכנעת. היא הנהגת, שניהם יודעים, כי למכורים אסור לשתות אפילו טיפה, וכדאי שיהיה משהו שיאכוף את זה. מצד שני גם אורי לא שותה, כדי להשגיח על אפרת. היחידים ששותים הם החברים שלה, שמשתכרים לחלוטין אחרי הכוס השנייה ומתחילים לפלוט שטויות בקצב מסחרר. 'והנה אפרת,' אומר אחד מהם בקול גבוה וצייצני, מחקה מישהי, 'עוד אלכוהוליסטית', וכולם סביב השולחן מתפוצצים מצחוק חוץ מאפרת ואורי שיושבים בפנים קפואות. אחרי שנייה אורי מושך את אפרת לבר, למקום עם פרטיות, למרות שהוא בספק אם החברים שלה בכלל מבינים הברות אנושיות כרגע. 'עוד אלכוהוליסטית' הוא מחקה את החיקוי בקול לועג ומנסה לתפוס את העיניים של אפרת.

 -

בזמן האחרון עייפתי ממילים. זה מתבטא בכך שאם אני צריכה להסביר משהו ארוך אני פשוט מוותרת על זה, למרות שפעם הייתי יכולה לצווח על זה במשך שעות. בכך שאני רוצה לכתוב פוסט ארוך על המצב אבל פתאום אני רוצה לסכם את הכל במילים ספורות. הנה פוסט לדוגמא:

חנין זועביVSמוחמד זועבי (לחנין שם יותר מקורי) וזהו.

כי כולם כבר מבינים לבד, ולמה לי לעייף את הפה שלי ואת המוח שלי ואת המקלדת. כנ"ל בנושא של כתיבה. אני כל כך כל כך עמוק בתוך המשבר מילים הזה! אני אפילו שמחה שנמחק לי הסיפור הארוך שלקח לי נצח להתחיל והיו בו 4500 מילה בערך, כי הרגשתי אלי מחויבות והוא לא זרם לשום מקום, וכל פעם ניסיתי להכריח את עצמי לכתוב אותו כי אומרים שזה מה שצריך לעשות, אבל אולי זה פשוט לא עובד אצלי. אני מתחילה להאמין בזה שלכל אחד יש קצבת מילים מוגבלת בעולם הזה ואני מתקרבת לסוף שלי, וכמו בכל סוף (כמו של המשחת שיניים) ממש קשה להוציא אותו.

למה הכניסה לעזה יוצאת דווקא בעונת הסיילים באילת? עם אבא בקבע בגזרה של עזה (שימו לב איך אני מתעקשת לא להכניס פרטים אישיים מידי), לעולם לא באמת נצא לטיול המתוכנן. באסה.