הפעם הראשונה שחשבתי על מה ארצה להיות כשאהיה גדולה הייתה באחד הקרקסים הנודדים מקניון לקניון, עם הליצן והבחורה שמשתלשלת מסרט מהתקרה וגורמת לי תמיד לפחד עליה, וגם נערת הגומי. נערת הגומי של הקרקס ההוא שאני כבר לא זוכרת איך קראו לו לבשה בגד גוף כסוף ומנצנץ, עם פפיון שחור שמייד גרם לי לקנא כי בבר-מצווה של אחי הגדול לא הרשו לי ללבוש פפיון כמו שקנו לבנים, למרות שקניתי אותו לגמרי בעצמי מהכסף שדודה רבקה הביאה לי לחנוכה. היא התקפלה לתוך המזוודה בקלילות כזאת, נראה כמו שום דבר לא דורש ממנה מאמץ. ואני שצפיתי ממרומי מושבי על הכתפיים של אבא רציתי גם לעמוד מול כולם עם הפפיון השחור. זה היה החלום שלי בערך חודש. הייתי בת חמש וחלמתי איך המורה לבלט תגיד שאני גמישה במיוחד ומגיע לי להשתתף בקרקס. ניסיתי להיכנס לתוך ובין המדפים בארונות של האחים שלי. לפעמים הצלחתי, לפעמים מחצתי ערימות של בגדים ושברתי מדפים. אבל כמו כל נערת גומי מוכשרת, ידעתי איך לעזוב במהירות ובשקט מבלי שיחשדו שהייתי במקום. דיברתי על זה בארוחת הערב בפה מלא – כשהאחים שלי שוחחו על בית הספר ואמא ישבה מותשת על הכסא אחרי העבודה, ואבא ישב מתוח וייצוגי, מחכה לרגע שהכל ייגמר כדי שיוכל ללכת להתבודד עם סיגלית, כמו שאמא קראה לאהובותיו הסיגריות. אחרי כמה זמן, גל מהגן הביא את משאית הצעצוע החדשה שאבא שלו קנה לו מחו"ל, וכל הילדים רצו להיות נהגי משאיות. לפעמים בארוחות משפחתיות אמא מספרת איך הייתי חורקת ומזמזמת כל היום, כשכובע מצחייה מונח על ראשי ובידיי סיר שמצאתי במזבלה. אחר כך כמובן הגיע סמי הכבאי והכל היסטוריה. בכיתה ד' התחלתי להיות קצת ריאלית והבנתי שאני צריכה כסף, כי לא נראה שבאיזה שהוא מקום הירושה הענקית מתחבאת לה, חשבתי על להיות מורה. זה היה נראה לי כמעט כמו להיות ראש הממשלה – לרשום ולצייר על הלוח מה שאתה רק רוצים, בעוד כולם מסתכלים בך בהערצה ומקשיבים רק לך. מכיתה ו' עד כיתה י"ב המקצועות התחלפו משיננית עד מורה לנהיגה, כשדבר אחד מאחד אותם – מקצועות 'רציניים', לא כמו החלומות של הילדה שהייתי. אבל מעל הכל תמיד האפיל עליי הזיכרון של נערת הגומי. לפעמים זה ריצד בשולי התודעה שלי, למשל כשהאחות מדדה גובה ומשקל וחייכה כשאמרה שיש לי סיכוי טוב להיות דוגמנית עם המטר שבעים ושלוש שלי, ואני חשבתי שמטר שבעים ושלוש לא תוכל להיות נערת גומי. לפעמים זה היה חזק יותר מהכל, כמו למשל בפעם ההיא שחזרתי מהטיול השנתי והאחים שלי היו מחוץ לבית, מעמידים פנים שהם לא שומעים את הצרחות, בעוד השכנים לא טורחים אפילו להעמיד פנים, ואני נכנסתי לבית רק כדי למצוא את עצמי צופה באבא סוטר לאמא ואותה מחזיקה סכין ביד היציבה שחתכה מאות סלטים במשרה החלקית במסעדה ההיא ומאיימת עליו. אז, כשהעיניים של שניהם היו מופנות אליי והיד היציבה של אמא קצת רעדה והסכין נפל וקרקש על הרצפה, אז רציתי להיות נערת הגומי יותר מכל. לחמוק בצעדי חתול לאחת המזוודות, אולי לזאת של דודה חווה, ולטוס למקום אחר, אולי לבית שלה באמריקה.

 -

תודה על העידוד בפוסט הקודם. בינתיים הכל טוב, ועושה רושם ששבוע הבא המלחמה כבר תהיה מאחורינו. לא לגמרי מדוייק, נכון?

בזמן האחרון אני מכריחה את עצמי לכתוב. יש לי הרגשה שהקטע סובל מחוסר סימני ניקוד, או שהוא פשוט כתוב בסגנון שאני לא בטוחה עדיין אם הוא אני או לא.

אני כבר לא מרגישה את המלחמה, האמת. אולי בגלל שאני לא מחפשת לקרוא עליה ואולי בגלל שאני רגילה לא לראות את אבא שבועיים ויותר.