לכל משפחה את ה'קטע' שלה, כמו אלו עם האוכל הטבעוני, ואלו הגאונים שכולם הלכו כבר בגיל חצי שנה, ולגיל, הבחור הזה מהמכולת שתמיד אומר תודה רבה למוכר הזקן יש אפילו משפחה שמנגנת ביחד את כל השירים של הביטלס בהופעה חיה בירקון כל חמישי. לפעמים זה חינוך, ולפעמים זה סתם הגנים (או לא סתם, כמו שהיה מעיר לי ברוגז אור כשלמד ביולוגיה), אבל אצל נעה מהחוג יוגה הסיבה ממש לא ברורה. אפשר להגיד שזה בגלל הטעויות שאמא שלהם עשתה. לא שאני אומרת לה שזאת טעות כמובן, כי א' על חלב שנשפך לא בוכים, וב' לאנשים בני שישים אסור להעיר הערות. לפחות אם הם לא נראים בני ארבעים ומסודרים עם כמה מיליונים בבנק. כי אחרת, כמו בפעמים הקודמות שהערתי לנכדים, מסתכלים עליך במבט של 'מה אתה רוצה ממני,' ואחר כך אומרים קצת "אה, תודה, אני אחשוב על זה," בזלזול של 'אפשר לחשוב לאן אתה הגעת עם ההערות שלך'. האמת היא שאני עוד לא באמת בת שישים, אלא בת חמישים ותשע פסיק חמישה חודשים, אבל כשהיו צריכים לרשום את התאריך בו נולדתי כשהגענו לארץ אמא מייד אמרה את היום הראשון לשנה, כדי שאני אוכל ללכת לגן ולא אעמיס עליה. אז ההורים לא היו מתחשבים כמו היום. אם אני אחזור להתחלה, הרעיון היה שנעה תמיד הרגישה שהשם שלה פשוט מדי. מה זאת אומרת? תוך כדי שניסיתי להרים את הרגליים בזמן שהדריכה הפגינה גמישות יוצאת דופן, היא סיפרה לי שתמיד היו איתה לפחות עוד שתי נועות בכיתה. בכיתה י"ב הן כבר היו חמש! ולא זאת רק, אלא שהייתה גם עוד אחת בשם נעה כהן. ובגלל שהיא הייתה קצת שמנמונת לנעה כהן השנייה קראו 'נעה הרזה'. מה יוצא מזה? היא החליטה שלעולם לא תיתן לילדיה לחוש את הסבל שלה בהיותה בעלת שם כל כך נפוץ. לילדה הראשונה שלה היא קראה 'שונית'. לא היו עוד שוניות בכיתה א', והיא החליטה בסיפוק לקרוא גם להבא 'קורח', וסיפרה לו שזה שם מהתורה. ישר אחר כך נולדו לה תאומים, אל תשאלו, לידה קשה מאוד. היא קראה להם 'ירושלים' ו'תל-אביב' במשקל תואם. היא רצתה לקרוא לבת 'אחוזה', אבל בדיקה קצרה באינטרנט העלתה את העובדה שכבר קראו ככה לאחת, היא לא בדיוק זכרה מי, אבל זה לא חשוב. בכל מקרה, הצרה הגיעה כששונית הגיעה לכיתה ה', והילדים בכיתה הדביקו לה כינויי גנאי כאלה ואחרים, למרות שנעה הדגישה בפניי שאף אחד מהם לא באמת התחרז עם השם שלה ובאותה מידה זה יכל להיות מודבק לשם אחר. בכל מקרה, הילדים של נעה, בגרו, גדלו, ובגיל שמונה-עשרה החליפו את השמות לפי הסדר ל'יעל', 'אורי', 'מיכל' ו'מתן'. על ירושלים היה לה עצוב במיוחד. בכל זאת, עיר הקודש. היא ביקרה בכותל אחרי כל ילד שהחילף את השם ושאלה מה הטעות שלה. הוא עוד לא שלח לה סימן, אבל יכול להיות שזה יגיע בקרוב, היא מקווה. אני מקווה שהמדריכה של היוגה תחטוף התכווצות שרירים יום אחד, כמו שאני חוטפת כל יום כשאני חוזרת מהחוג אחרי שהרמתי את הרגליים פעמיים והנכדים אומרים לי שהם יוצאים לריצה.

-

לא. עלה בדיון שבו הבן דוד הגיע לשמונה-עשרה ורוצה לשנות את השם מיהונתן ליונתן. ביג-דיל. (אף אחד לא קורא לו ככה, אז כאילו, למה לטרוח? זה כמו שראובן ריבלין ישנה את השם שלו לרובי. טוב נו, לא בדיוק)

אני רוצה את החופש שלי בחזרה

באמת, אני מבטיחה, הפעם אני אנצל אותו כמו שצריך

אני רוצה רק עוד חודש נוסף שבו אני אוכל להקדיש את עצמי לבטלה

אני לא מרגישה מספיק מוכנה להגיד שוב שלום ללימודים

קישטה לימודים

פיכסה

וחומר לבגרויות

ועבודות

ושיט של חמש יחידות אנגלית שאין מצב שאני אשרוד שם כי צריך להשקיע

ושיט של מתמטיקה שבו אני חייבת להשקיע כי שנה הבאה מסיימים (והשאלה היא: תפרשי מבר אילן בכיתה י' כמו לוזרית ותרדי לשלוש יחידות כדי לקבל מאה?) 

ואני עצלנית

ובא לי ממש עוד קצת

בבקשה בבקשה

לא מבינה איך התגעגעתי פעם חזרה לבית הספר

זה לא שאני לא אוהבת את הפנימיה, אני מתה על זה. ואני אוהבת את הצחוקים והחברות והכיף

רק לא בא לי לחזור לכל מה שמסביב, או שאולי צריך לקרוא לזה העיקר

כי ככה מגדירים אצלנו את זה. 

לא רוצה לחרוש

לא רוצה ללמוד

רוצה לחזור לתחילת החופש ולעשות שוב בדיוק את מה שעשיתי

לישון

מחשב

לישון

פלאפון

אבל הפעם ליהנות מזה