אני שונאת לפתוח בלוגים חדשים. תמיד יש להם את הנימה המתנצלת הזו, "סליחה נורא שנפתחתי רק עכשיו", ומין הלך רוח מתחנחן ומנסה להתחבב על הבריות.

היה לי עצוב לסגור את הישן כי היה בו נוחות של הסלון בבית של ההורים, שאתה נכנס, זורק את הנעליים מתרווח על הספה ומפליץ.

לא נעים לי להפליץ פה, כי נורא לבן ונקי וחבל ללכלך.

רק נכנסתי ואני בודקת את השטח, אולי מחפשת איזו זהות להיות הפעם, איזה חלק באישיות שלי אני מעוניינת להנציח על הכתב?

אני מרגישה צורך להקיא כאן את כל אוצר המילים הרחב שלי, לזרוק כבדרך אגב כמה ספרים קראתי וכמה עוד אני צריכה לקרוא, אבל אני אלחם בצורך הזה, ואני אאנוס על הבלוג החדש את תחושת הנוחות שהלכה ואבדה יחד עם לחיצת הכפתור "העבר לטיוטות" של הבלוג הקודם.

אין לי מה לומר,

אני בת 18 ואני שונאת הרבה דברים