בהיתי ארוכות בשמי הלילה השחורים הופכים כהים יותר מתוך חלון המכונית, בעודי שרועה על המושב האחורי, ראשי על ברכיו, ידיי על בטני, ועיניי עצומות. זה היה הלילה האינספור להיותנו יחד, 

הנשימות שלנו תאמו ומחזרו את החמצן בצלילים אחידים, חשתי את בטנו עולה מעלה-מטה, נוגעת בקצה אוזני וחוזרת חלילה, הרגשתי אותו לידי בכולי. ההוויה שלי נמסה לתוך שלו, ושכחתי איפה נגמרתי ואיפה הוא התחיל.

את האווירה שברתי בכך שהתרוממתי, והצמדתי את שפתיו לשלי, אך הפעם עם רמז. כי הלשון שלי חקרה קצת יותר עמוק, ואצבעותיי היו מעט יותר נחושות, ולבי פעם יותר בחוזקה, והוא נעצר ואמר, "כאן?", 

מפיו אדים של קור נחשפו וננשפו אל כיווני, לא אמרתי דבר, 

הורדתי את החולצה במשיכה אחת, והחזה החשוף עמד בפניו. הוא נעץ בו מבט ממושך. הוא התרומם והניח אותי בעדינות על המושב. 

נשכב מעליי, 

שלף מעלייי את המכנסיים,

את התחתונים הסיט הצידה,

את האבזם של חגורתו פתח ברישול,,

הוריד את מכנסיו עד חצי רגליו,

הקצה צייר את קו הפתח של האי הבודד בין רגליו, הוא קישת את גבו בשביל מרחב ביטחון ולחש באוזני, אם,

אם אני מוכנה, 

ואם,

אם עכשיו זה הזמן, 

ואם,

אם זה המקום המתאים,

ואם, 

ואם אני אוהבת מספיק, ואני 

לא הייתי שם, ולא הייתי שלו, הייתי הוא,

והייתי מעליי,

והייתי בתוכי,

והוא 

הוא היה אני,

והוא היה מתחתיו, והוא נכנס לתוכו, 

והוא נמוג לתוכי. 

ובעוד זקפתו פולשת אליי, איבריי קיבלו אותו כאילו הוא שייך לשם, 

ושטיח אדום ורטוב נפרש לפניו,

וידיי ליטפו את גבו ושפתיי 

חיפשו, את שלו, 

ואחרי שצעקתי, ואחרי שבכיתי, 

הוא התרומם, והביט עליי שרועה (הביט עליו) ואצבעת שרטטה את קו המתאר של פניי, והמשיכה אותו לאורך הצוואר, אל בין השדיים, 

אל אורך הבטן, 

והפכתי מודעת עד כאב, וזרועותיי ניסו להסתיר ולכסות והודתי אל החושך שבנחמתו האדיבה העניק לי מסתור מן הכנות של הפגמים שלי, וכשירד אל האזור הכבוש על ידו,

טיפות דם נזלו עליו והוא העביר אותה על שפתיו והשאיר אותה נקייה.

כי זה שלו,

כי זה שלי, 

כי זה ממנו,

כי זה שלנו.

היינו אחד. 

נמוג לתוכי.