החרדה הזו לא מניחה לי. הגעגועים לבלוג הישן, זה מוזר. אני מייחסת לדברים ומקומות ואנשים בלי לב כל מיני תחושות וכל מיני הסברים. 

דרום ת"א מנחמת אותי. היא כמו דודה-קאנטרי, זולה, טראשית, עברה הרבה, ראתה יותר מדי, פניני חוכמה מנוסחות רע. 

פלורנטין דוחה אותי. היא מריחה כמו שתן, ייאוש ובדידות. סצנת הפאבים תמוהה בעיניי. ההתאספות סביב האלכוהול היקר מדי, והבנות היפות, והאם זה באמת מה שחשוב?

כנראה שכן. ואולי אם הייתי משתלבת יפה יותר בנוף העכור, אולי

מרכז ת"א חסרת אופי. בלונדינית מטומטמת עם תמימות וחדוות נעורים, היא תקח את האוטו ותרסק אותו בגיל ששעשרה, תאבד את בתוליה לילד חמוד, תתחרט יום אחר כך. תעביר את חיה בחיפושים אחרי הנעורים שאבדו. 

ואילת,

הזמנית שלי,

החופש. מושא אהבתי. רומן הקיץ שהיה לנו הלך ועבר. ואיש לא מדבר עלייך כמוני. כי כולם רואים בך ברירת מחדל על פני חו"ל, באים והולכים, משתמשים בך ובורחים. 

ובאתי ונתת לי להיות אני, 

ושחררת אותי מהיומרות והתחושה שאני חייבת משהו למישהו. ונתת לי חיבה, ונתת לי חמלה. וגידלת אותי באורות החמימים שלך, 

והיית חלק ממני. 

עוד אחזור