התעוררתי. החלק האחורי של ראשי כאב והמפגש הפתאומי עם המציאות הכה בכל חלק בי בנפרד. קודם הרגליים, נדמה שהיו כפותות עד לא מזמן, תחושת שריטות סביב הקרסוליים שלי גרמה לי להאנח, אך הן זזו בחופשיות,
ידיי עדיין כפותות את הרצפה, משב רוח זר בין רגליי ושדיי החוויר לי שאני עירומה.
שיערי גירד והפריע לעיניי, הזזתי את ראשי מצד לצד במהירות כדי להסיט את שיערי ושאוכל לראות, אך רק כדי להתקל בכאב ראש חד.
הייתי בתוך סלון ביתי מיושן סטנרטי.
רציתי לצעוק, אבל משהו בנינוחות שבה הושארתי, באמצע שגרת חיים לגיטימית, נדמה שלרגע, כמעט וחששתי להפריע.
״היא התעוררה״, קול גברי הופיע מאחוריי, שמעתי ארבע כפות רגליים אבל רק אחד מהם דיבר.
״שקטה יחסית,״
״מי אתם?״, הוא צחק למשמע השאלה שלי, ״מוזרה. את מוזרה מאד״,
הוא התיישב על הספה מעליי, לא יכלתי להרים את הראש, רק רגליו חדרו לשדה הראיה שלי. שוליים של מכנסי פיג׳מה ושתי נעלי ארנב על כפות רגליו, מידה 46, כמו שחרוט בסוליה, אני מנחשת שהוא גבוה ואז מלקה את עצמי, נו באמת. מה זה משנה.
מישהי הביאה לו קפה, היא השתהתה לרגע, ניחשתי שהם מתנשקים.
גם היא הייתה לבושה דומה.
״מה שלומך?״, הוא שאל. חיכיתי שהאישה תענה אבל הייתה דממה, לא חשבתי על זה עד שהוא נגע בי עם קצה נעל הבית שלו,
״אתה מדבר אליי?״, שאלתי בשקט. קולי היה צרוד כמו אחרי שינה ארוכה.
״היה יכול להיות טוב יותר״, אמרתי מבלי להמתין לתשובה.
הוא הניח את כוס הקפה בהחלטתיות ואז פרם את הקשר של ידיי.
המשכתי לשכב ללא תזוזה עד שאמר, ״בואי, שבי לידי, חמודה״, הוא הסיט בעדינות את השיער מפניי וחייך. גבר נאה.
מבט שחור וקר. מילותיו חמות אבל הבל פיו היה קריר למדי למרות שהיה ונדמה שחימום פועל בבית.
התרוממתי. בטני התעגלה מעט כשניסיתי לעמוד ושוב נזכרתי שאני עירומה. נעמדתי והתיישבתי לידו, הוא הסתכל עליי ואז אל כוס הקפה שלו.
״רוצה גם?״,
לא עניתי.
רגליי היו מכוסות חבורות ירוקות וכחולות. הנוקשות בשרירים שלי רימזה שאני שוכבת כאן הרבה זמן. כשהצמדתי את רגליי אחת לשנייה, הרגשתי דביקות שדומה לחומר סיכה בין רגליי.
הוא נעמד ופתח את התריס, קרני שמש של שעות בוקר מוקדמות מילאו את הבית.
קודם שמתי לב אל שולחן העץ אלון, ואז לתמונות המשפחה שעל הקירות,
אל האישה המחייכת במטבח, קוצצת ירקות תוך כדי ריקוד ילדותי, היא מקשיבה למוזיקה באוזניות. היא בוקעת חלושות מהן ואני מזהה שיר של הביטלס.
היא יפה, רואים שלפני כמה שנים הייתה יפה יותר, קינאתי בשיער שלה, היא צחקה לעצמה.
ואז שמתי לב שציירו עליי בלורד שחור. עיגולים, צורות, מילים. זו הייתה שפה זרה שלא הכרתי.
״אני רוצה ללכת,״ אמרתי.
״לכי. אני שמח שקפצת לבקר.״
הוא החווה בידו על בגדים, הם לא שלי, אבל הם במידה שלי ודומים למשהו שהייתי בוחרת בעצמי. שמלה חלקה בצבע טורקיז מבד קיצי, חזיית תחרה שחורה ששזורים בה חוטי משי זהובים, תחתוני חוטיני שחורים, כפכפים כחולות.
״תתקלחי קודם.״,
הוא משך בידיי שהלמה בכאב ישן שאני לא זוכרת שאי פעם חשתי. המגע שלו היה מוכר, הוא דחף אותי אל מקלחת,
אז התקלחתי.
המים החמים רעננו אותי, הקרקפת שלי כאבה שחפפתי. קצות השיערות נדמו שנשברות באצבעות שלי, חפפתי שוב ושוב, לא רוצה לצאת. לא רוצה לחזור. לא רוצה ללבוש את הבגדים האלו.
אני לא שואלת את השאלות שצריך לשאול אפילו בפני עצמי. ואז אני יוצאת. חוזרת. לובשת את הבגדים האלו.
מחוץ למקלחת הם מחייכים אחד לשני, הם עומדים זה לצד זה, הוא מסתכל עליה מבשלת והיא מניחה את ראשה על כתפו, היא מתענגת על הנוכחות שלו. הוא מנשק את צווארה.
ואז שם לב אלי, היא מביטה לכיווני גם, מחייכת וחוזרת לעסוק בשלה. לשנייה קלטתי שחייכתי אליה חזרה.
יצאתי מהבית, שערי רטוב, משאיר שובלים של טיפות על השמלה הכחולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גרביונים