אני רוצה להיות מאוהב. באמת שאני רוצה. אני רוצה מישהי שתמיס לי את הלב בכל פעם שאני רואה אותה, ושאותו דבר יהיה כלפי.

כבר הרבה מאוד זמן שלא התעוררתי עם מישהי לצידי. בעיקר מתוך פחד. פחדתי להיפגע, אפילו שאני מכור קצת לכאב.

מאז שיצאתי מהצבא היה לי קשה מאוד להכנס לקשרים רומנטיים. היו לי המון הזדמנויות, אבל מאוד נרתעתי. לא רציתי קרבה, ולהיפך, פחדתי ממנה. לא רציתי להתקרב כי פחדתי להראות את הצבעים האמיתיים שלי, ושידעו מי אני ומה עברתי. עד שנכנסתי לטיפול, לא רציתי קשרים חברתיים בלבד, רציתי להיות לבד בלי אף אחד שיקח חלק בחיים שלי חוץ מהחברים הטובים באמת שלי. להכניס אנשים חדשים לחיים זה יותר מדי כאב ראש, במיוחד אחרי שהשתחררתי. זה לשקול במילים שלי טוב מאוד כי אני לא רוצה להראות את הנפש הפגועה שמסתתרת מאחורי מסיכת האושר שלי. זה להתחיל לחשוב אם לשתף אנשים בטראומות שעברתי, ואיך לספר להם את זה. בקטע של צחוקים, או בקטע דיכאוני?

כאן נכנס הקטע של הקשרים הרומנטיים. אני חייב להודות שאני על קרקע יציבה יותר מאז שהתחלתי לטפל בעצמי, אבל האם אני יכול לשאת את זה? יש לי את הבעיות שלי גם ככה. אם אני נופל על בחורה עם בעיות (ונפלתי על מספיק, קשה שלא למצוא כאלה), הסיכוי שלי ליפול שוב ולהפיל מישהי לתוך מרה שחורה הוא גדול, וזה מפחיד אותי מאוד. מצד שני אם אני נופל על בחורה טובה, אני מפחד לשתף אותה בבעיות שלי. אני לא רוצה רחמים, אני רוצה אהבה. ולא רק זה, אני לא רוצה להשען עליה יותר מדי כדי שהיא לא תיפול איתי ביחד אל תוך הצינורות והיא תיפגע מאש המחשבות שלי. אני לא יודע אם אני בעצמי אהיה בן זוג טוב בעצמי כי אני מחזיק את עצמי על עור שיני ואני לא יודע אם תמיד אוכל להיות שם בשבילה כשהיא צריכה אותי. ומצד שני, אני מאוד רוצה את זה. אני רוצה את הכנות, את המגע המלטף, את כל השטויות המתקתקות האלה כשיש לך כשאתה מאוהב. אני רוצה להתחבק 7\24, להתנשק ולדבר כל הלילה שיחות נפש או סתם על שטויות. באמת בקטע הכי תמים שיש, כמו חברות של כיתה ג', מצידי זין על הסקס. רק את זה אני רוצה.

אבל שוב, אני יעמוד בזה?

ואם אני אוכל להוסיף משהו לשיר הזה, זה את זה:

"האם להיות בך מאוהב, זה מה שהלב צריך עכשיו?"