מיד אחרי שהשתחררתי, הרגשתי עדיין מחובר לאותו אדם שהייתי בצבא, ועדיין הרגשתי שכל העולם בא לצוד אותי. הייתי תקוע בתוך מרה שחורה וניסיתי לגרור את כל מי שהיה שותף לחיי פנימה יחד איתי. אמרתי דברים פוגעניים והלכתי מכות עם החברים הכי הכי טובים שלי (עד היום אני מצטער על זה, ובסלחנות על אנושית הם קיבלו את ההתנצלות שלי), כל פעם שהייתי נזכר בפרט הכי קטן שקשור לצבא, הייתי פורץ בבכי ונכנס לדיכאון.

ואז הפעלתי את מנגנון ההגנה הכי דפוק שיכולתי לחשוב עליו: החלטתי להתכחש ולהשמיד כל זכר לכל מי שהייתי בצבא. שיניתי את המראה שלי, נמנעתי מדפוסי התנהגות שהיו אופייניים לי בצבא, וניסיתי להדחיק את כל מה שקרה שם. כאילו שלוש שנים הייתי מת וחזרתי לחיים כשהשתחררתי. זאת גם הסיבה שלא נתתי לאנשים להתקרב אלי יותר מדי, ונמנעתי משיחות על הצבא, כי לא רציתי שהם ידעו מה עברתי. וככל שההדחקה גברה, ככה המשבר העצים את עצמו, והמסכה שלבשתי הכילה בתוכה יותר מדי תסכול ועצב, ובסופו של דבר הוא התפרץ.

אז החלטתי ללכת לפסיכולוג. הייתי חייב לשפוך למישהו את מה שהרגשתי. אחד הדיאלוגים שאני הכי זוכר ממנו זה הדיאלוג הזה:

אני: "אני שונא את מי שהייתי בצבא. ואני כועס עליו."

הפסיכולוג: "למה בדיוק?"

אני: "הוא היה אפס. הוא היה נוירוטי וחסר אונים. אני כבר לא מסתכל עליו בתור מישהו שקשור אלי, אני והוא אנשים שונים."

הפסיכולוג: "אתה אומר פה דברים מאוד קשים. אתה צריך לזכור שהנער הזה נקלע למצבים בלתי אפשריים, לעוינות מכל כיוון, וחשוב מאוד שתפנים את זה."

אני: "אני כועס עליו שהוא לא קם והלך. אני כועס עליו שהוא לא עמד על שלו. הוא היה צל בעיני החברים שלו וברווז מטווח בעיני אויביו. הוא היה חייב להישאר כי הוא רצה לסיים את הכל בכבוד. אני כועס עליו כי האגו שלו סיכן את עצמו."

הפסיכולוג: "אני דווקא חושב שזו יכולה להיות נקודה טובה. אתה החלטת לא לוותר במצבים שהיו קשים מאוד, וזה לא הופך אותך לאדם חלש וחסר אונים, אלא לאדם חזק וממוקד במטרה. עצם העובדה שלא יצאת מהמסגרת הנוראית שהיית בה מוכיחה את זה."

ואז למדתי לקבל את האדם שהייתי. לא לברוח ממנו. ללמוד ממנו ומהטעויות שלו כדי להפוך לאדם טוב יותר, אך לא להתכחש עליו. והיום להיפך, אני מעריץ אותו שהוא עבר את כל זה והוא שרד. אותו הצל, ב3 שנים, ראה את כל החרא שהעולם הזה מסוגל להכיל, עמד מול גלי הצונאמי שהכו בו אחד אחרי השני, ונשאר על הרגליים.

היום אני מחבק אותו ומבין שהוא חלק בלתי נפרד ממני. הצל הזה הוא אני, ואני הוא הצל, אבל במקום טוב יותר וחזק יותר.