אני במיטה בבית. נד בין שינה לעירנות, ואז אני קולט שאני שוכב על מזרן במיטת קומותיים. מסתבר שחלמתי שאני במיטה בבית. "סעמק", חשבתי לעצמי "הריתוק הזה בחיים לא יגמר". חטפתי ריתוק 28 על שטות, הייתי כבר בשבת השנייה. אבל לפחות היה לי שנ"צ טוב. הכנתי כוס קפה שחור והוצאתי סיגרייה מחבילת הקאמל שהיתה לי. ידעתי שיהיה יום ארוך אבל לא יום כזה. יצאתי החוצה וחטפתי מכת קור אחושילינג. אמצע פברואר במוצב נידח בשטחים, ואני עומד עם חצי ב' ליד החמ"ל עם סיגריה וכוס קפה שחור. לא הייתי בכוננות באותו יום אז לא ממש שמתי זין על לשמור על הופעה מלאה.

ישבתי עם החמ"ליסט לאיזו שיחה קצרה, קצת צחוקים, קצת דיבורים על המשמרת, ופתאום הרעש בקשר מתחיל להתחזק. הדיבורים ממשיכים וממשיכים ואנחנו בשלנו. פתאום אני שומע "תקראו לכל מי שאפשר לפה עכשיו, במיוחד לתורן ולמשנים שלו (הכוונה לרופא ולחובשים)". ואני בתור אדם שמחפש אקשן בחיי הצבא היומיומיים, קפצתי ישר על ההזדמנות. סיימתי את הקפה והסיגריה, עליתי על מדים והתלבשתי טוב כי היה קפוא. לקחתי את הווסט שלי וחיפשתי את הטרמפ הכי מהיר לזירת האירוע. אני רואה את אחד הקצינים חש לרכב של הכיתת כוננות והוא מסמן לי "רוצה לבוא?" וכמובן שהנהנתי. הדיבורים בקשר כבר היו להוטים יותר, והיו בהם אנשים יותר ויותר בכירים. ידעתי שמשהו רציני קרה. הכנתי כפפות ושאלתי "מה קרה?". "איזה נהג משאית אדיוט נכנס באוטובוס של ילדים", ענה לי הקצין. ידעתי כבר מה הולך להיות, והכנתי את עצמי.

הגענו לשם ופרקנו ממרחק רב מהאירוע. היה פקק עצום בדרך, והמון עשן בשמיים. ופתאום גשם. "יופי", חשבתי, "זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו". 

זאת היתה הליכה ארוכה בין קהל עצום של פלסטינים, ניסינו להיצמד אחד לשני כמה שיותר והצלחנו. רציתי להגיע ולחבור לצוות הרפואי כמה שיותר מהר. 

הייתי חובש לא רע בכלל. יצא לי להיות בלא מעט תאונות דרכים, ואפילו יצא לי לראות ניתוח שדה בשידור חי (קוניוטומיה, לכל מי שמכיר). בקשר למראות קשים, כשזה מגיע למצבי לחץ אני יודע איך לתפקד, ורק אחר כך אני מעכל את הסיטואציה. פעם אחת בקורס חובשים נתנו לנו עונש: לקום ב4:30 וללכת ללמידה עצמית בכיתה, מה שהתברר בסוף כמרתון של תמונות זוועה אחת אחרי השנייה. למען האמת הייתי די אדיש לזה וזה לא ממש הזיז לי. דם ומעיים לא מגעילים אותי. אבל למה שעמדתי לראות לא הייתי מוכן.

אחרי שפילסנו בין ההמון, ראיתי כבר את החוג"ד מחפש במי לטפל. מסתבר שלא היה במי, חוץ מבנהג המשאית, שהסהר האדום הספיק להגיע אליו לפנינו. לא היו ניצולים. קהל עצום של פלסטינים עמד מולנו בוכה וצועק, בזמן שאנחנו מנסים לגדר אותו כדי לתפעל את האירוע כמו שצריך. אני זורק מבט אל תוך האוטובוס, והמוח שלי לא מצליח לעכל את מה שהוא רואה. מה שהכי בלט לי משם זה נעל ורודה וזעירה. כנראה של ילדה קטנה שרצתה לצאת לטיול אבל איזה אדיוט לקח לה את החיים. ועל כל השאר, אני אפילו לא רוצה לדבר. זה היה כמו טריפ של LSD. עצמות וגופות קטנות וחרוכות. 

העיניים שלי הוסטו מהר מהתמונה, כי התחילה במקום הפגנה. ניסו לגנוב לאחד החיילים שלנו את הנשק, ואותו בחור שניסה חטף מכות רצח. התחלנו לחטוף אבנים, צעקות, וקללות. כאילו אנחנו אשמים במה שקרה פה. ואני יכול להגגיד בשיא הכנות, שהחיילים ניסו להיות כמה שיותר אמפתיים, אבל זה לא עזר. אבל זאת לא היתה בעיה שכמה רימוני גז והלם לא יכלו לפתור. קיפלו אותנו משם מהר כי החטיבה החליטה לקחת שליטה על העניין. ההפגנה התפזרה וזזנו משם מהר. כל הנסיעה הייתי מהורהר בקשר למה שראיתי.

הגעתי לבסיס ולקחתי כמה דקות של מחשבה. חשבתי על כמה חבל לי על אותם הילדים שמתו סתם, שלא היו ניצולים. היה לי חבל על ההורים שאיבדו את הילדים הקטנים שלהם בגלל זה. בני כמה הם היו בכלל? 7? 8?. לא הספיקו ללכת מטר וכבר הם מתו. חשבתי על כמה מורכב הסכסוך הישראלי פלסטיני. למה הדבר הזה היה צריך להפוך להפגנה? אנחנו באנו לעזור, לא באנו לגנוב מתכות, כמו כמה טורפי נבלות פלסטינים שהחליטו לוותר על הטאקט ולעשות את זה.

עדיין היה קר. הכנתי כוס תה ולקחתי עוד סיגריה. ישבתי עם עוד כמה חיילים ודיברנו על זה קצת. מסתבר שלא היה ממש עם מי לדבר, כי כמו שציינתי באחד הפוסטים הקודמים, תמיד הייתי מוקף באדיוטים. "למה זה מטריד אותך?", שאל אותי אחד החיילים, "פחות מחבלים בפוטנציה". כולם צחקו ואני קצת פחות. לקחתי שלוק מהתה, ושאיפה ארוכה מהסיגריה. הנשיפה של העשן זה משהו מדהים. אתה מסתכל על זה ורואה את עצמך נושם, חי, ואחרי יום כזה בטח שמעריכים את זה. "וואלה", עניתי בשיא הצביעות שלי, "צודק". 

להחביא רגש זה דבר קשה. במיוחד שהתמונה שהכי מהדהדת לך בראש באותו רגע זה נעל וורודה על רקע אוטובוס שרוף.

לפעמים אני מבקש שהמציאות תהיה הרבה יותר פשוטה ממה שהיא.

זה בהחלט יכול לעשות קצת סדר.