אחחחח כמה שאני אוהב את הפינק פלויד. באמת שזאת להקה שליוותה אותי כל החיים. מהאלבומים הראשונים והפסיכוטיים שלהם, ועד האלבומים האחרונים והסופר רגישים שלהם.. זאת להקה שכל שיר שלהם מדבר אלי ברמה הכי אישית שאפשר. היתה לי שיחה לא מזמן על האלבום "החומה" עם הפסיכולוג שלי.

אני: "אני תמיד הזדהיתי עם האלבום The Wall של פינק פלויד, אתה מכיר פחות או יותר את הקונספט שלו?"

הפסיכולוג: "אני מכיר כמה שירים ממנו, אבל לא את הקונספט. ספר לי עליו."

אני: "האלבום מדבר על אדם שכל חוויה רעה שהיתה לו בחיים, הוסיפה לו עוד אבן לחומה מטאפורית שחסמה את העולם הרגשי שלו מאנשים אחרים."

הפסיכולוג: "ואיפה אתה רואה את עצמך בתהליך בניית החומה הזאת?"

אני: "אני עדיין חסום קצת. עדיין קשה לי ליצור קשר רגשי עם אנשים אחרים, בעיקר בגלל שאני מפחד להיפגע. אני מפחד שאנשים יהיו חשופים לחולשות שלי."

הפסיכולוג: "היית רוצה להוסיף משהו לחומה הזאת?"

אני: "כן", חייכתי, "הייתי רוצה לשים שם דלת. וסלקטורים."

החומה היא אולי מחסום, אבל היא משהו הכרחי. בכל מקרה הנפש, כמו הגוף, צריכה הגנה. אבל חשוב לזכור שההגנה צריכה להיות מעודנת ולא טוטאליטרית. לא כדאי לרוץ ערום ברחוב ובטח שלא להתרוצץ עם שריון מימי הביניים. אולי לבוש רגיל כזה. משהו שיחמיא.

בכל מקרה, עוברת עלי תקופה שלווה בינתיים. עבר כבר שבוע מאז התקף הדיכאון האחרון שלי, ואני מרגיש הרבה יותר יציב רגשית. אפילו החברים שלי הרגישו בזה: "אתה יודע מה אחי? אתה מזכיר לי את עצמך לפני שהתגייסת."

וכן, זה באמת מרגיש כמו לפני שהתגייסתי. אה וחזרתי קצת למוזיקה. הייתי בחזרות עם אחת מהלהקות שלי, וזה היה ג'אם מדהים. אפילו שהמתופף דפק ברז ומצאנו אחד מחליף. בחלק מהאילתור הרגשתי כאילו מנטאלית אני במקום אחר, מתעופף בין תו לתו, זורם בנחל של יצירתיות, קיצר חוויה רוחנית ושאנטית כזאת. אחרי זה עליתי להופיע באיזה פאב. ניגנתי קצת בלוז, קצת פינק פלויד, וקינחתי בשיר שבו רק אני שר עם גיטרה אקוסטית. זה היה מלחיץ מהתחת, בעיקר כי לא התאמנתי עליו לפני. אבל לפי מה שהאחרים אומרים הייתי טוב.

לפעמים קשה לי קצת לייחס מחמאות לעצמי. זה מרגיש כאילו הן הולכות למישהו אחר, לאני אחר. אבל על זה כבר בא לי לדבר בפעם אחרת, כי בא לי לסיים בנימה חיובית.

 לילה טוב, לכל האופטימיים, תמשיכו לחייך. לכל הפסימים, תנסו