יום אחד שכבתי לי במיטתי
עומד ליפול לתוך תרדמת עמוקה
שלפתע פתאום, נפלה עלי מועקה
מתוך החשכה צצת וליטפת אותי ברכות
והבטת אל תוך עיני הקרובות להירדמות
פתחת את חלונות הנפש לרווחה
וגילית בתוכן את עצמך כמו במראה
העברת עלי את ידייך אך לא הרגשתי אותן
ועטפת אותי כולך אך חיבוקך היה קר
נישקת אותי ברוגע, כמו מבצר מבוטח
וברגע הזה חשבתי שלנצח אהיה איתך
ובין רגע היא קמה, להוטה מזעמה
זעקה שאין מקום לאף אחת אחרת
שום דבר חוץ מלהיות איתה
על כך שאני מתרחק, כשלהתקרב אלי היא מנסה
ובסופו של דבר בקול נוגה אלי היא לחשה:
"הרי אני הסיגריה שבפיך, השקט שבביתך
הדמעות שבעיניך, והכוהל שבכוסיתך,
איך אתה יכול לעזוב אותי, הרי אני הבדידות,
אהובתך..."
כתבתי את הקטע הזה לפני שנתיים או שלוש, אני כבר לא זוכר. באחד משיאי המשבר שלי. היום אני שמח לומר, שאני והבדידות נפרדנו בדרכי נועם. אולי לא בקטע הרומנטי אבל היום אני מוקף באנשים שאני אוהב.