עד עכשיו הייתי עסוק בלעשות שלום עם העולם ועם הסביבה החיצונית. אבל הסביבה משתנה ומטרידה, ולא תמיד חיובית. אז אני חייב קרקע יציבה יותר, משהו עמיד יותר, שיכול להציל את עצמי מהתהום שאני נופל אליה לפעמים. והקרקע הזאת נמצאת בתוכי. תמיד היו בתוכי 2 דמויות: אני והשופט. אני כמובן הוא אני בעצמי, והשופט הוא כבר משהו אחר. השופט תמיד הסתכל מלמעלה ולא חסך בביקורת כלפי. כל פעם שהייתי עושה משהו לא בסדר, הוא היה מעביר עלי ביקורת באופן חריף. וכשמשהו טוב היה קורה או נאמר כלפי, הוא לקח אותו לעצמו. לא הייתי מקבל מחמאות. כולן היו מגיעות לשופט והוא היה שומר אותן אצלו. השופט דאג להיות הארכיטקט של החיים שלי, בכל דבר קטן. הוא דאג להפחיד אותי מלנסות דברים חדשים, דאג להפחיד אותי מלהכיר אנשים חדשים, ודאג תמיד להשאיר אותי במקום. הוא גונן עלי גם, אבל יותר מדי. ככה שהייתי כלוא. כלוא בתוך עצמי כמו ברווז במטווח שבורח מאש המחשבות שלו. והחיים ככה הם לא קלים.

ואז הבנתי שהשופט צריך לשחרר קצת את האחיזה. לכן החלטתי להתחבר לעצמי יותר. לראות יותר מה אני צריך, ולא את מה שהשופט צריך. והבנתי שמה שאני צריך זה לחדור פנימה ולראות את עצמי. לכן החלטתי לעשות משהו משהו שלא עשיתי הרבה מאוד זמן ומאוד פחדתי לחזור אליו: לפתח נקודת מבט בודהיסטית על החיים. שלא תבינו לא נכון: אני חושב חופשי. אני לא יכול להיות סגור אם אל קיים או לא, כי אף אחד לא יוכל לקבוע את זה אי פעם בצורה אמפירית. יש אנשים שיגידו ש"יהודי" זאת רק מילה בתעודת זהות שלהם. אני לא יכול להגיד דבר כזה, כי להיות יהודי זה חלק עצום ממני. אני פשוט בוחר לעשות את זה בדרך שלי. לחגוג ביחד עם המשפחה בחגים, להתאבל ולתת כבוד למתים, להיות מוסרי, אבל להתעלם מכל הדברים הנלווים, כמו בערות, אמונה באלוהים או בחיים שאחרי המוות, חשיבה של "אם אני אקיים מצוות אז אני אלך לגן עדן גם ככה ואני יכול להתנהג איך שבא לי". אני יכול להגיד שאני יהודי טוב יותר מהרבה יהודים אחרים, גם בלי להאמין בוודאות שיש אלוהים. אבל הבודהיזם הוא משהו מדהים. בודהה לא היה אל או דמות עם כוחות על. בודהה היה אדם רגיל שהגיע להארה, להבנה של החיים. הוא פילוסוף יותר מאשר איש דת. 

הדגש בבודהיזם הוא על ההסתכלות הפנימית, וחיפוש האושר מבפנים, ולא מהסביבה החיצונית, שלא מפסיקה להשתנות. אני לא מתכוון ללכת לקבוצות מדיטציה ושטויות כאלה כי אני לא רוצה לקחת את זה לכיוון המיסטי אלה לכיוון של ניסיון להתחבר יותר לעצמי ולעקוף את  ההגנות של השופט גם בלי התרופות. אז בזמן הקרוב, אני אנסה לקחת לעצמי את התובנות הבאות ולהפנים אותן, כדי שהשופט ואני נוכל לחיות ביחד בשלווה:

א. הקיום שלי הוא משהו שלא מובן מאליו, ואני צריך לנצל אותו כדי להיות מאושר ולגרום אושר לאחרים.

ב. הכל זמני. הסבל הוא זמני, ואפילו החיים הם זמניים. לכן החרטה על העבר והפחד מהעתיד הם חסרי טעם, ועדיף להתעסק בהווה.

ג. קארמה - סיבה ותוצאה. אנחנו אלה שיוצרים את חיינו וקובעים איך המציאות תהיה. נבחר להיות עצובים, נהיה עצובים. נבחר להיות שמחים, ונהיה שמחים.

ד. האושר קיים. לכן כוח רצון הוא מצרך שמאוד נחוץ פה. הוא עומד לי המון מול הפרצוף אבל מבפנים אני לא מרגיש אותו. לכן אני צריך לתת לו לחלחל פנימה,ולעקוב אחריו עד שאני מגיע למקור שלו, כדי שאני אוכל להיות שמח באמת ומבפנים.

אני מקווה שזה יעבוד, כי הפעם אני מגיע ממקום חזק ומסביבה תומכת, ולא בתור שבר הכלי שהייתי. 

אבל שוב, אופטימיות.