חרא לפעמים. נכון. ולפעמים כואב לנו. זה אנושי. ואולי הכאב הזה הוא ממכר? אנחנו לפעמים כל כך אוהבים את הכאב, שאנחנו רוצים לשקוע בו.

זה כמו תיאבון שלא נגמר. שאנחנו רעבים כל כך למשהו, ואנחנו נאכל מכל הבא ליד. וכשהכי אין לנו סבלנות, אנחנו פונים לג'אנק פוד.

אותו דבר עם הנפש. גם לנפש יש ג'אנק פוד. יש אלכוהול, שגורם לנו להביך את עצמנו ולהקיא. יש סיגריות, שיפחמו את הריאות שלנו ויסריחו אותנו. יש גם סמים, שיגרמו לנו לחשוב שאנחנו רואים מעבר לנסתר. ולא חסר הג'אנק פוד. הג'אנק נמצא בכל מקום. אנחנו מאמינים שהג'אנק פוד ישביע אותנו, יבריח את הרעב או את הכאב. אבל הוא עושה את העבודה ההפוכה. הוא גורם לנו לשקוע בו יותר. לרחם על עצמינו יותר. כי כמו שאפשר להשמין מג'אנק פוד, אפשר לגרום לנפש להתנפח מרוב כאב ורחמים עצמיים. 

הפגישה עם העורכת דין היתה קצת ריקה. חתמתי על כמה טפסים, וחלקתי חצי מהסיפור שלי. חלקתי רק חצי כי היא לא תכננה שהוא יהיה כזה ארוך. מסתבר שיש עוד סעיפי האשמה שלא חשבתי אפילו לכיוון שלהם, כנראה שעד היום אני לא מבין מה עברתי. כל השיחה הייתי די מבולבל. החזקתי את הראש הרבה בניסיון להיזכר באירועים הקטנים. היו כל כך הרבה כאלה, שהיה ממש קשה להיזכר בהם אחד אחד. ניסיתי לעשות את זה כמה שיותר מהר, אבל אפילו שעה לא הספיקה. דיברתי כל כך הרבה. היא קטעה אותי בחצי הדרך. אמרה לי שיש לה משהו שהיא קבעה והיא לא ציפתה שזה יהיה כזה ארוך. אז היא אמרה לי לשלוח לה את החצי השני באימייל. וכך עשיתי.

באותו יום עישנתי משהו כמו 4 סיגריות. אני לא מעשן קבוע. רק מתי שבא לי. לפני הפגישה הייתי לחוץ רצח והייתי צריך אחת. גם אחרי הפגישה הייתי צריך, כי כל פעם אחרי שאני מדבר גלוי על הבעיות שלי אני מרגיש שאני רוצה סיגריה. כנראה שאני בעצמי לא התגברתי על הג'אנק פוד עד הסוף. אבל יום אחד זה יקרה אני מאמין. 

כתבתי על זה שיר פעם. אבל הוא לא גמור. אולי יום אחד אני אפרסם אותו, כשהוא יהיה מושלם.

חוץ מזה הכל מעולה. הכל שמח לי פתאום. בזמן האחרון עולות לי לראש המון מחשבות חיוביות. מאז שהצלחתי להיאחז בזיכרון הבועות, אני מוצא הרבה יותר נחת ורוגע. ובכללי בימים האחרונים עולה בי הרגשה שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן. הרגשה חמימה ומתוקה כזאת. וזה עושה אותי שמח כי זה אומר שאני מתקדם.

מתקדם לאט לאט, אל עבר השמש הזורחת. אל היעד.

שיהיו לכולכם חיים נהדרים, חייכו כל הזמן.