מסיבה בבית של חבר מהעבודה. כולנו שותים, עושים צחוקים, ובעיקר נהנים אחד מהשני. שתיתי אז לא מעט, אבל פחדתי לשתות הרבה בשביל לא לחשוף את עצמי. ככה אני. במחתרת, בסאבטקסט, חמקמק ומסתורי. לא רוצה שידעו, לא רוצה שיתחברו, שיהיו יחסים עמוקים שידרשו ממני לספר את הסיפור שלי. ודבר כזה דורש המון אנרגיות, ליצור מין מסיכה שתסתיר את מי שאנחנו באמת.

אנחנו כבר על האוטו, בדרך הביתה. נשארנו רק אני ועוד חבר שהחליט לצאת איתי גבר ולקח אותי הביתה אפילו שזה לא בדרך שלו. 

"למה הפרצוף תשעה באב? אל תדאג לא יפטרו אותך!"

"שאני אדאג? מה אכפת לי. כולה עבודה ראשונה לא סוף העולם. וגם לא יפטרו אותי. אני יותר מדי טוב בשביל שיפטרו אותי."

"אז למה אתה נראה מבואס?"

"אחי אני בסדר.... אל תדאג."

אסור שהוא ידע. אסור שאף אחד ידע. על הטראומות. על הבעיות. על הדופק המואץ, על הקיפאון הזה, הזיעה הקרה, על הרצון הלא מוסבר הזה שגורם לי לרצות להתחיל לבכות סתם ככה. על הפלאשבקים והסיוטים. אני משוגע וזאת בושה, אני מתבייש. יום למחרת, אני שוכב במיטה נוחה בחדר נעים, ומדמיין את עצמי במיטה בחדר בצבא. במיטה בצבא דמיינתי גג של אוהל, שדרכו אני רואה את השמיים, כאילו היה גג זכוכית או ניילון. למרות שהשמיים היו כחולים, חיפשתי את קבוצות הכוכבים. וכל פעם שהזיכרון הזה חזר אלי, נקשרתי למיטה ולא יכולתי לקום. עד כדי כך, שביטלתי מפגש עם חברים שתוכנן מלא זמן בשביל לבכות לכרית.

אני חשבתי על חיים כאלה נהדרים שהיו יכולים להתבזבז רק בגלל כמה רגעי חולשה, ונלחצתי עד כדי שיתוק מוחלט.

לא יכולתי להגיע לעבודה. לחברים. היו לי התקפי זעם. עם החברים זה היה נגמר במכות ובשיחות ארוכות. עם המשפחה זה היה נגמר בשיחות עוד יותר ארוכות, עם המון דמעות והרבה חיבוקים. היה לי קשה להירגע. הייתי צריך להיות חזק. למתוח שרירים ולחייך חיוך מזוייף. 

אולי השד היה צריך לצאת בחזה מתוח כדי שאני אבין שהוא היה קיים. הייתי צריך לשבור את כל המסיכות שלבשתי כדי שאני ואחרים נוכל לראות את הפנים האמיתיות שלי. לראות את הפצעים והצלקות, ללטף אותן ולתת לאנשים אחרים הזדמנות לרפא את הפצעים. להסתכל על הצלקות ולהבין שאין מה לעשות, הן שם וזהו, ואין מה לדוש בזה כי אני לא יכול לחזור בזמן ולמנוע מעצמי להישרף.

בגלל זה האנשים בחיים שלי כל כך חשובים. ובגלל זה גם הבלוג הזה כל כך חשוב לי. אני חייב לדבר. להקיא הכל החוצה.

לכל לובשי המסיכות אי שם, ותרו עליהן. הן רק יבודדו אתכם וימלאו אתכם ברחמים עצמיים ובמירמור.

אבל תדאגו שזה יהיה ליד מישהו שישאר שם אחרי שהוא יראה אתכם באמת.