אני מצטער, זה לא אתה, זה אני. 

אני כבר מכיר אותך טוב. את צליל צעדיך, את האופן בו אתה פותח את הדלת, את קולך המפתה הקורא לי "בוא אלי".

אני החלטתי שזה סופי וזהו. אני לא רוצה אותך יותר אצלי, אתה אורח לא רצוי, פולש, עוף מפה.

אני הרבה יותר חזק כשאתה לא בסביבה, כשאתה לא שופט אותי, לא אומר לי להתפלש בצואה שלי, לא נועל אותי בבית, ולא מסרס אותי.

אני גם יודע שאתה עם אחרים. וכל פעם שאני אתפוס אותך צועד למישהו אני אזהיר אותו טוב טוב ואודיע לו שהוא לא לבד, וגם אני איתו. 

אני אחסל אותך, אשמיד אותך ואשרוף אותך מעולמי. התפקיד שלך כבר נגמר כאן, אני יכול להסתדר טוב מאוד גם בלעדיך, למרות שלימדת אותי הרבה.

אני כבר יודע מתי אתה מגיע ואיך, ואני יודע איך לברוח ממך. אולי הדרכים שמצאתי קצת בנאליות אבל הן עוזרות והן עוד ישתפרו. 

אני רוצה לפרוח. אני רוצה לאהוב את חברה שלי, אני רוצה לעשות מוזיקה, אני רוצה ללמוד, אני רוצה לעבוד, אני רוצה לקרוא קומיקס, לראות סרטים, לבשל לאנשים שאני אוהב, לשחק במשחקי מחשב, לצייר, לשמוע מוזיקה טובה, לשתות בירה עם החברים, לצחוק הרבה, לחייך הרבה, ללטף, לחבק, לנשק, לעזור, ללחוץ ידיים, להנות מהחיים, מהאהבה שלי לחברה שלי, מהאהבה שלי לכל מה שאני עושה, אני רוצה להיות גאה בעצמי, להשוויץ, להתנשא, לעוף גבוה גבוה גבוה, לקרוא ספרים, לעשות ספורט, לשחק במבוכים ודרקונים, משחקי קופסא ומיניאטורות. ולך פשוט אין פה מקום, אז לך.

אני רוצה להיפרד מהביקורת, מהסיגריות, מהחדשות, מעמידה בציפיות שהן לא שלי, מגבריאל בלחסן, מאביב גדג', מאלג'יר, מהכעס, מהיאוש, מהתהום והשאול שאליהם נקלעתי. ממחשבות השווא, מהתרופות, מההתקפים, ומהרגעים האלה שאני מרגיש שאני לא שווה כלום ובא לי לשרוף הכל.

בקיצור, אדון דיכאון, אתה לא הבוס שלי. וכאן דרכינו נפרדות, כי אני רוצה להיות חזק, בשביל עצמי ובשביל כולם.

אדיוס, יא בן זונה, ושלא תנסה להתקרב אלי יותר.

בזמן האחרון אני ממציא את עצמי מחדש. אני לא יודע אם זה טוב או לא טוב, אבל אני שמח שאני יכול לקבל שינויים בצורה כל כך טובה.

חלק ממה שהעמיק אותי למשבר שהיה לי בצבא היה הקיבעון: "במקום אחר לא יהיה לי יותר טוב". אולי אני צריך להיות מוכן יותר לקבל שינויים בחיים שלי, כי הם מלאים במהמורות ובמכשולים, ודברים תמיד משתנים. 

אז החלטתי לשנות קצת. חוץ מזה ששיניתי את העיצוב של הבלוג (כמה שיטחי מצדי), החלטתי להיות צמחוני. אני בינתיים בלי בשר כבר 5 ימים וזה לא מזיז לי יותר מדי, אני לא מתגעגע אליו ממש. אני יכול לוותר על בשר, ובטח אם זה מעשה טוב. אני לא יודע כמה זמן זה ימשך ואם זה ימשך בכלל, אבל לפחות ניסיתי לא לקחת יותר מדי חלק בסבל של בעלי החיים ולהיות קצת יותר בריא.

בהתחלה הייתי מקובע על עבודה > טיול גדול > לימודים. היום כבר ירדתי מזה. עשיתי צעד יחסית מפתיע והתחלתי פסיכומטרי, בגלל שגיליתי על עצמי שאני אוהב ללמוד, ופסיכומטרי זה ימבה לימודים, אז למה לא? בינתיים אני נהנה  אבל לכו תדעו מה יהיה בהמשך.

חוץ מזה גם הפסקתי לשתות, אבל זה לא עניין חדש.

ולעשן? אני משתדל להמעיט כמה שאפשר.. בתכלס אני די מכור, אפילו שאני לא קונה קופסאות או טבק. אבל הי, זה עוד אתגר שאפשר לנצח באמצעות סבלנות. 

החיים הם דבר כל כך מורכב ומדהים, שלפעמים אני נכנס להיי רק מלחשוב על עצם היותם כאלה. שום דבר בהם לא מרגיש לי קבוע, אפילו אם יש לי שגרה. בכל יום לפחות יש לפחות עוד מחשבה חדשה. עוד שורה לשיר. עוד קטע לפה. בחיים לא משעמם. ואיך אני יודע שזה אני ולא הטיפול? כי אני עדיין מצליח להרגיש עצב (רק כשיש לו סיבה כמובן) או ייאוש (כשזורקים את הספר של הלימודים וצורחים "פאק אין לי זין לחרא הזה!") או כאב. החלקים האלה עדיין קיימים בי. אני בן אדם, כמו שאני יכול להיות שמח, אני יכול להיות גם עצוב. אבל החוכמה היא לא ליפול לעודף של אחד מאלה. 

הדרך שעברתי היא שינוי עצום, ואני כבר מעבר לשלב של להבין שזה קרה וזהו, אני כבר בשלב של להבין שזאת היתה מתנה. להבין שלא הייתי האדם עם התובנות האלה היום לולא מה שקרה. לא הייתי מעריך כלום מהחיים שלי, אם לא הייתי אוכל קצת חרא.

לפעמים, צריך להיפרד מכל מה שאתה מכיר לכמה רגעים כדי להבין כמה הדברים האלה חשובים.

חרא לפעמים. נכון. ולפעמים כואב לנו. זה אנושי. ואולי הכאב הזה הוא ממכר? אנחנו לפעמים כל כך אוהבים את הכאב, שאנחנו רוצים לשקוע בו.

זה כמו תיאבון שלא נגמר. שאנחנו רעבים כל כך למשהו, ואנחנו נאכל מכל הבא ליד. וכשהכי אין לנו סבלנות, אנחנו פונים לג'אנק פוד.

אותו דבר עם הנפש. גם לנפש יש ג'אנק פוד. יש אלכוהול, שגורם לנו להביך את עצמנו ולהקיא. יש סיגריות, שיפחמו את הריאות שלנו ויסריחו אותנו. יש גם סמים, שיגרמו לנו לחשוב שאנחנו רואים מעבר לנסתר. ולא חסר הג'אנק פוד. הג'אנק נמצא בכל מקום. אנחנו מאמינים שהג'אנק פוד ישביע אותנו, יבריח את הרעב או את הכאב. אבל הוא עושה את העבודה ההפוכה. הוא גורם לנו לשקוע בו יותר. לרחם על עצמינו יותר. כי כמו שאפשר להשמין מג'אנק פוד, אפשר לגרום לנפש להתנפח מרוב כאב ורחמים עצמיים. 

הפגישה עם העורכת דין היתה קצת ריקה. חתמתי על כמה טפסים, וחלקתי חצי מהסיפור שלי. חלקתי רק חצי כי היא לא תכננה שהוא יהיה כזה ארוך. מסתבר שיש עוד סעיפי האשמה שלא חשבתי אפילו לכיוון שלהם, כנראה שעד היום אני לא מבין מה עברתי. כל השיחה הייתי די מבולבל. החזקתי את הראש הרבה בניסיון להיזכר באירועים הקטנים. היו כל כך הרבה כאלה, שהיה ממש קשה להיזכר בהם אחד אחד. ניסיתי לעשות את זה כמה שיותר מהר, אבל אפילו שעה לא הספיקה. דיברתי כל כך הרבה. היא קטעה אותי בחצי הדרך. אמרה לי שיש לה משהו שהיא קבעה והיא לא ציפתה שזה יהיה כזה ארוך. אז היא אמרה לי לשלוח לה את החצי השני באימייל. וכך עשיתי.

באותו יום עישנתי משהו כמו 4 סיגריות. אני לא מעשן קבוע. רק מתי שבא לי. לפני הפגישה הייתי לחוץ רצח והייתי צריך אחת. גם אחרי הפגישה הייתי צריך, כי כל פעם אחרי שאני מדבר גלוי על הבעיות שלי אני מרגיש שאני רוצה סיגריה. כנראה שאני בעצמי לא התגברתי על הג'אנק פוד עד הסוף. אבל יום אחד זה יקרה אני מאמין. 

כתבתי על זה שיר פעם. אבל הוא לא גמור. אולי יום אחד אני אפרסם אותו, כשהוא יהיה מושלם.

חוץ מזה הכל מעולה. הכל שמח לי פתאום. בזמן האחרון עולות לי לראש המון מחשבות חיוביות. מאז שהצלחתי להיאחז בזיכרון הבועות, אני מוצא הרבה יותר נחת ורוגע. ובכללי בימים האחרונים עולה בי הרגשה שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן. הרגשה חמימה ומתוקה כזאת. וזה עושה אותי שמח כי זה אומר שאני מתקדם.

מתקדם לאט לאט, אל עבר השמש הזורחת. אל היעד.

שיהיו לכולכם חיים נהדרים, חייכו כל הזמן.