עליתי על האוטובוס של יום העצמאות בחזרה הביתה עם חברה שלי. 

תחנה אח"כ עלה חבר, חייל שהיה איתי באותו הצוות ונהיה תחת אחריותי כשנהייתי חופ"ל.

"מה העניינים איתך אחי?"

"בסדר, מה איתך?"

שמתי לב לעיגולים שחורים בעיניים שלו. נראה כאילו הוא לא ישן שנה.

"אני סבבה. הכל בסדר? אתה נראה גמור.."

"כן, עזוב, סיפור ארוך....."

ועזבתי.

24 שעות אחרי הוא ירה לעצמו בראש. בגלל אהבה נכזבת.

גיליתי את זה רק היום, והייתי אכול הלם מזה, הרי רק לפני כמה ימים ראיתי אותו. 

אני זוכר שהוא היה חבר צוות. לי ולו היה קשר שהיה שונה משאר הקשרים שהיו לי בצבא. שנינו רדפנו אחרי צדק, שנינו היינו מופנמים, לשנינו היה רע, ורצינו להסתדר. כשעברתי פלוגה, הוא עבר בעקבותיי. הוא רצה להיות חובש. המלצתי עליו - ולא הקשיבו לי. ראיתי איך המצב הנפשי שלו הלך והתדרדר, והזהרתי את המפקדים שהם חייבים לפקוח עליו עין. הוא היה אדם מאוד קיצוני וטוטאלי, כאילו הפעולות שלו היו אחוזות במאניה מסוימת. בסופו של דבר הוא עבר בסיס בגלל ת"ש. אני מאמין שאם המצב שלו היה מאובחן קודם לכן המוות שלו היה נמנע. הוא היה קורבן להצקות ולעלבונות, מאותם האנשים שנלחם עבורם. מאז התפצלו דרכינו - אני המשכתי לתוך האופל שהדיכאון משך אותי אליו, והוא נמשך אליו באופן לא מודע. אני הבנתי שלהיות שונה מכולם הוא דבר בסיסי. והוא, לעומת זאת, נמחץ תחת העין השיפוטית של הבנאליות. הפרידה היא ששברה את קש הגמל, ולווא דווקא הגורם היחיד.

ועכשיו, אני אפנה אצבע מאשימה לפלוני אלמוני. פלוני אלמוני אהב להציק לאנשים. אין דבר שהגדיל לו את האגו מאשר לדרוך ולרמוס את בטחונם של אנשים. הוא לא חסך במילים, בתיאורים, בהשפלות ובאלימות. כיום הוא משוטט לו באיזו ארץ רחוקה וכותב "אלוהים נתן לנו את ההשפלה כדי שנדע מהו כבוד". האם זה כבוד? את הכבוד השגת דרך ההשפלה הרי. אין אלא ניגודים כמו שהשמיים מנוגדים לאדמה? כמו מגדל בבל, בסופו של דבר מסכת ההשפלות שהעברת אנשים לא יביאו אותך אל השמיים אליהם אתה מכסף. 

האם אני שונא אותך? האם אני כועס עליך? לא ולא. אני מרחם עליך. אני מרחם על הזבל שאתה חי איתו, אני מרחם על המגדל שבנית, שבסופו של דבר יתפרק ותתבוסס בחורבותיו. אני מרחם עליך בעיקר בגלל שלאנשים כמוך יש כבר בחור אובדני לשעבר, בחור שניסה להתאבד, ובחור שהצליח להתאבד על המצפון. 

ת.נ.צ.ב.ה

אני מצטער, זה לא אתה, זה אני. 

אני כבר מכיר אותך טוב. את צליל צעדיך, את האופן בו אתה פותח את הדלת, את קולך המפתה הקורא לי "בוא אלי".

אני החלטתי שזה סופי וזהו. אני לא רוצה אותך יותר אצלי, אתה אורח לא רצוי, פולש, עוף מפה.

אני הרבה יותר חזק כשאתה לא בסביבה, כשאתה לא שופט אותי, לא אומר לי להתפלש בצואה שלי, לא נועל אותי בבית, ולא מסרס אותי.

אני גם יודע שאתה עם אחרים. וכל פעם שאני אתפוס אותך צועד למישהו אני אזהיר אותו טוב טוב ואודיע לו שהוא לא לבד, וגם אני איתו. 

אני אחסל אותך, אשמיד אותך ואשרוף אותך מעולמי. התפקיד שלך כבר נגמר כאן, אני יכול להסתדר טוב מאוד גם בלעדיך, למרות שלימדת אותי הרבה.

אני כבר יודע מתי אתה מגיע ואיך, ואני יודע איך לברוח ממך. אולי הדרכים שמצאתי קצת בנאליות אבל הן עוזרות והן עוד ישתפרו. 

אני רוצה לפרוח. אני רוצה לאהוב את חברה שלי, אני רוצה לעשות מוזיקה, אני רוצה ללמוד, אני רוצה לעבוד, אני רוצה לקרוא קומיקס, לראות סרטים, לבשל לאנשים שאני אוהב, לשחק במשחקי מחשב, לצייר, לשמוע מוזיקה טובה, לשתות בירה עם החברים, לצחוק הרבה, לחייך הרבה, ללטף, לחבק, לנשק, לעזור, ללחוץ ידיים, להנות מהחיים, מהאהבה שלי לחברה שלי, מהאהבה שלי לכל מה שאני עושה, אני רוצה להיות גאה בעצמי, להשוויץ, להתנשא, לעוף גבוה גבוה גבוה, לקרוא ספרים, לעשות ספורט, לשחק במבוכים ודרקונים, משחקי קופסא ומיניאטורות. ולך פשוט אין פה מקום, אז לך.

אני רוצה להיפרד מהביקורת, מהסיגריות, מהחדשות, מעמידה בציפיות שהן לא שלי, מגבריאל בלחסן, מאביב גדג', מאלג'יר, מהכעס, מהיאוש, מהתהום והשאול שאליהם נקלעתי. ממחשבות השווא, מהתרופות, מההתקפים, ומהרגעים האלה שאני מרגיש שאני לא שווה כלום ובא לי לשרוף הכל.

בקיצור, אדון דיכאון, אתה לא הבוס שלי. וכאן דרכינו נפרדות, כי אני רוצה להיות חזק, בשביל עצמי ובשביל כולם.

אדיוס, יא בן זונה, ושלא תנסה להתקרב אלי יותר.

אז לפני יותר מחודש גבריאל בלחסן מת. יש מי שאומר שסיבת המוות היתה כתובה בכל שיריו אבל לעומתם גם יש אנשים שאומרים שהוא מת מדום לב. לי אישית קשה להאמין שהוא התאבד, כי הבנאדם היה פייטר והיתה בו המון אהבה לחיים, למרות המחלה הנוראית שהוא חלה בה. בפוסט הזה אני אדבר על כמה מהשירים שלו שנגעו בי מאוד.

1. נאמנות ותשוקה

"אצבע ועוד אצבע על הבטן החמה 
הוא תופס אותה נושף בעורפה וכולם מוחאים כפיים. 
כולם מוחאים כפיים. כולם מוחאים כפיים."

הפעם הראשונה שגבריאל שר. הסגנון הוא כבד ומדקלם. כבר במילים האלה אפשר לראות כבר הקדמה לכמה גבריאל חשף את עצמו, כשהוא משתמש במין כמטאפורה למשהו אישי מול מחיאות כפיים, שהיא תגובה חברתית חיובית אבל אולי לא ראויה.

2. בתוך הצינורות

"אולי איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף,

אבל בעצם על הרצפה, אז שותה את הגשם המלוח,

מסומם מהים, או שיכור מהרוח".

כל השיר הזה הוא תמצית חייו של גבריאל. תקוות, תשוקה, טיפולים פסיכיאטרים, התקפי מאניה ודיכאון, והכל בתוך עולם חלול ואפל שכולו עשוי מצינורות. הגיטרה בשיר הזה מהפנטת ומראה כמה גבריאל הוא לא רק כותב ענק אלא גם נגן מוכשר.

3. העוקד הנעקד והמזבח

"מרחוק זהב קורא לי

מקרוב פלסטיק מקומט

נשגב מושפל, מורם, מוגבל"

כאן הדיכאון של גבריאל מדבר. הצד המיואש והעצוב שלו מדבר לאחר התקף מאניה על רקע גיטרות מתקתקות. המון אכזבות, המון חוסר משמעות,

ופחד גדול מאלוהים. יכול להיות שבשיר הזה הוא מרגיש כעוקד וכנעקד, כצייד ונ יצוד, וכל זה כלפי עצמו. רק מראה כמה המחלה הפכה אותו להיות האויב של עצמו.

4. ברוך הבא

"גם אם אעוף למרחקים
ואתהלך בלבוש מלכות
לא ארע רע כי אתם עמדי ועיניכם מולי."

כאן גבריאל מדבר על הבית. למי שלא ידע, לגבריאל יש קיר בחדר שבו רשם את ציטוטיו של חבריו לאחר שהוא אובחן, על מנת שהוא יתעודד. כל הבית כאן הוא נחמה אחת גדולה. החזרה הביתה מכל הקלטה, הופעה או אישפוז היו בשבילו כמו חזרה ממלחמה. השיר הוא גם שיר תודה לכל מי שקרוב אליו, וכאן הוא משתמש במוטיבים מהתנ"ך ("גם כי אלך בגיא צלמוות לא ארע רע כי אתה עמדי").

5. רק לעוד כמה שעות

"אבינו מלכנו 
איפה ישנן עוד בחורות 
שילטפו לי את הגב 
שינשקו לי רטוב בחזה" 

שיר של יאוש, של קנאה באנשים רוחניים (הם מייצגים עבורו יציבות ודבקות בעיקרון), וכמובן תקווה. גבריאל אולי חולה אבל הוא מאוד רוצה להבריא, שהשמש תזרח, ושהוא יוכל שוב להתקרב לאישה ולקבל חיים נורמליים ובריאים. זה גם היה השיר הראשון שלו ששמעתי, דרך אגב.

6. כדורי הרגעה בדבש

"דתיים שונאים חילונים ששונאים דתיים חילוניים ששונאים חילונים דתיים ערבים שמאלנים גזענים שונאים דתיים נאצים ימנים רוצחים שמאלנים דתיים חילוניים הורגים ספרדים יורים בדתיים אשכנזים"

כמו שגבריאל יודע להיות מדוכא, כאן הוא מראה את הצד הבועט שלו, של נביא תוכחה וזעם. כל השיר הזה הוא ביקורת אחת גדולה על העולם. 15 דקות של דיבור רציף על כעס ועל עולם מסריח. כאן הוא מראה כמה בעיניו החברה נהפכה לרקובה מגעילה וצבועה, מחרחרת מלחמות, ושיש לה אשמה גדולה בחוסר ההתאמה של גבריאל לעולם.

זה הכל. זה מה שהוא היה בשבילי, וזה מה שאני מאמין שהוא ניסה להעביר ולהגיד. הבנאדם גרם לי להבין שהמצב שלי הוא לא נורמלי ובגלל זה הוא כל כך חשוב בשבילי. ז"ל.