אני מצטער, זה לא אתה, זה אני. 

אני כבר מכיר אותך טוב. את צליל צעדיך, את האופן בו אתה פותח את הדלת, את קולך המפתה הקורא לי "בוא אלי".

אני החלטתי שזה סופי וזהו. אני לא רוצה אותך יותר אצלי, אתה אורח לא רצוי, פולש, עוף מפה.

אני הרבה יותר חזק כשאתה לא בסביבה, כשאתה לא שופט אותי, לא אומר לי להתפלש בצואה שלי, לא נועל אותי בבית, ולא מסרס אותי.

אני גם יודע שאתה עם אחרים. וכל פעם שאני אתפוס אותך צועד למישהו אני אזהיר אותו טוב טוב ואודיע לו שהוא לא לבד, וגם אני איתו. 

אני אחסל אותך, אשמיד אותך ואשרוף אותך מעולמי. התפקיד שלך כבר נגמר כאן, אני יכול להסתדר טוב מאוד גם בלעדיך, למרות שלימדת אותי הרבה.

אני כבר יודע מתי אתה מגיע ואיך, ואני יודע איך לברוח ממך. אולי הדרכים שמצאתי קצת בנאליות אבל הן עוזרות והן עוד ישתפרו. 

אני רוצה לפרוח. אני רוצה לאהוב את חברה שלי, אני רוצה לעשות מוזיקה, אני רוצה ללמוד, אני רוצה לעבוד, אני רוצה לקרוא קומיקס, לראות סרטים, לבשל לאנשים שאני אוהב, לשחק במשחקי מחשב, לצייר, לשמוע מוזיקה טובה, לשתות בירה עם החברים, לצחוק הרבה, לחייך הרבה, ללטף, לחבק, לנשק, לעזור, ללחוץ ידיים, להנות מהחיים, מהאהבה שלי לחברה שלי, מהאהבה שלי לכל מה שאני עושה, אני רוצה להיות גאה בעצמי, להשוויץ, להתנשא, לעוף גבוה גבוה גבוה, לקרוא ספרים, לעשות ספורט, לשחק במבוכים ודרקונים, משחקי קופסא ומיניאטורות. ולך פשוט אין פה מקום, אז לך.

אני רוצה להיפרד מהביקורת, מהסיגריות, מהחדשות, מעמידה בציפיות שהן לא שלי, מגבריאל בלחסן, מאביב גדג', מאלג'יר, מהכעס, מהיאוש, מהתהום והשאול שאליהם נקלעתי. ממחשבות השווא, מהתרופות, מההתקפים, ומהרגעים האלה שאני מרגיש שאני לא שווה כלום ובא לי לשרוף הכל.

בקיצור, אדון דיכאון, אתה לא הבוס שלי. וכאן דרכינו נפרדות, כי אני רוצה להיות חזק, בשביל עצמי ובשביל כולם.

אדיוס, יא בן זונה, ושלא תנסה להתקרב אלי יותר.

מעניין למה כשאני משתין באמבטיה, זה מריח כמו בריכה.

יום בא ויום הולך, ככה החיים עוברים מהר והרגעים הטובים שלנו נגמרים גם עם הרעים מהר מאוד ולפעמים מהר מדי.

הרגע שרתי לחברה שלי את "מספיק בן אדם" של מוניקה סקס דרך הטלפון בזמן שהיא היתה בעבודה. היא אהבה את זה והופתעה לגלות שאני יכול לנגן גם בזמן שהיא מדברת על זה שהיא לחוצה על הסוללה. כמה שאני אוהב אותה. אין בן אדם שמצליח להכיל אותי ולמלא אותי יותר ממנה. פעם היא טסה לחודש לחו"ל והרגשתי כל כך אבוד בלעדיה. נעשיתי חולה לשבוע ואז תקעתי את עצמי חודש בבית בטענה שאני חולה. הייתי באזכרה של סבא שלי והסצנה הזו התקיימה:

דודה: "תדליק נר נשמה ובקש משאלה בלב"

ואני, בזמן שאני מדליק את הנר ומשקיף על בית הקברות מבקש בלב "הלוואי והייתי מת".

היו לי כמה התמוטטויות עצבים בחודש הזה. היו לי סיוטים שאנשים מוזרים החליפו את כל מי שקרוב אלי והם חייכו אלי בחיוך פוגעני ומזלזל. היו לי סיוטים שרציתי להתאבד בתוכם. 

אחרי זה פרקתי את כל זה מול ההורים שלי והחלטתי שאני רוצה לתת ניסיון לרסקיו. הכל היה טוב ויפה עד שיצאתי ליום כיף עם החברה וחטפתי התקף חרדה. הבנתי שאני גם כנראה לא במצב של לחפש עבודה. אז כמוצא אחרון החלטתי לחזור לתרופות הפסיכיאטריות, כי הרגשתי שלא מגיע לי לחיות ככה עם דיכאונות וחרדות, אבל הפעם זה שונה. הפעם אני מרגיש הרבה פחות אופורי מאשר שהרגשתי בפעם הקודמת, אבל אני בהחלט מרגיש יותר נוח, בלי כל הדברים שהפריעו לי בגוף בגלל המתח. הפעם אני באמת יכול לתת מעצמי את הקול האמיתי שלי, ולא סתם לדבר על חיוכים חדי קרן וקשתות בענן, כי החיים הם לא רק כאלה. הרבה פעמים אני קורא שאני צריך "לתת לרגש להגיע במלוא עוצמתו". מה לעזאזל זה אומר? איך אני מכיר בזה? ופאק, אם זה דיכאון שמגיע אלי, הדבר האחרון שאני רוצה להרגיש זה אותו במלוא עוצמתו, כי הוא גורר אותי עמוק אל תוך החושך וכל מה שטוב בי נעלם. אני מכיר את זה. אני בוכה, ובאיזשהו שלב מאבד מגע עם כל מי שאני ומה שאני, ועם כל מי שמסביבי. בדר"כ אני לא זוכר יותר מדי אחרי זה, חוץ ממשפטים קונקרטיים.

אבל חלאס, יש חרא ויש דברים טובים יותר. כבר אמרתי שאין בי רק צד אחד.

אני מאוהב. כל כך מאוהב. ובכל מפגש אני מבין כמה דברים על אהבה. אני לומד על הערכה. על יושר. על כנות. אני כל כך שמח שהיא מקבלת אותי. והיא שמחה על זה גם כן. כל יום שעובר אני פשוט לומד יותר על מה זה להיות מאוהב. אני והיא חולקים את אותו העולם הרגשי. אני מרגיש איתה הזדהות עצומה אבל בכל מקרה אנחנו צריכים וגם מצליחים להיות יציבים אחד בשביל השנייה. חגגנו שמונה חודשים ביחד בחתונה של חבר. כמה שהיא עושה אותי מאושר. כמה שנוח לי לידה. היא מדהימה.

אני הקלטתי אלבום עם להקה אחת. גיטריסט מפורסם ומוכשר מאוד עומד להצטרף ללהקה אחרת שלי. הקמתי עוד הרכב שבו אני אשיר את כל מה שיש לי להגיד, ואני מרגיש מעולה. אני מרגיש שמצאתי את המקום שלי, והוא בין הצלילים. מי יתן וזה יהפוך גם לקריירה. אני גם לאט לאט קולט שאני אוהב להיחשף. קראתי שירים שלי מול חברים ומול אנשים שאני לא מכיר, והם אמרו לי שאני כותב מעולה ואולי אפילו כדאי לי להוציא ספר שירים. נראה. אולי.

אולי אני גם אוציא את הדיכאון מהמגירה, אבל כרגע זה בגדר פנטזיה בלבד.

 בקיצור, זה תקציר של (בערך) כל התקופה שלא כתבתי כאן. אני לא יודע אם לקוות שאני אמשיך לכתוב כאן או לא, אבל אני חייב להבטיח לעצמי שאני אשאר אמיתי בפני כל אחד.

שלכם,

אני