יום בא ויום הולך, ככה החיים עוברים מהר והרגעים הטובים שלנו נגמרים גם עם הרעים מהר מאוד ולפעמים מהר מדי.

הרגע שרתי לחברה שלי את "מספיק בן אדם" של מוניקה סקס דרך הטלפון בזמן שהיא היתה בעבודה. היא אהבה את זה והופתעה לגלות שאני יכול לנגן גם בזמן שהיא מדברת על זה שהיא לחוצה על הסוללה. כמה שאני אוהב אותה. אין בן אדם שמצליח להכיל אותי ולמלא אותי יותר ממנה. פעם היא טסה לחודש לחו"ל והרגשתי כל כך אבוד בלעדיה. נעשיתי חולה לשבוע ואז תקעתי את עצמי חודש בבית בטענה שאני חולה. הייתי באזכרה של סבא שלי והסצנה הזו התקיימה:

דודה: "תדליק נר נשמה ובקש משאלה בלב"

ואני, בזמן שאני מדליק את הנר ומשקיף על בית הקברות מבקש בלב "הלוואי והייתי מת".

היו לי כמה התמוטטויות עצבים בחודש הזה. היו לי סיוטים שאנשים מוזרים החליפו את כל מי שקרוב אלי והם חייכו אלי בחיוך פוגעני ומזלזל. היו לי סיוטים שרציתי להתאבד בתוכם. 

אחרי זה פרקתי את כל זה מול ההורים שלי והחלטתי שאני רוצה לתת ניסיון לרסקיו. הכל היה טוב ויפה עד שיצאתי ליום כיף עם החברה וחטפתי התקף חרדה. הבנתי שאני גם כנראה לא במצב של לחפש עבודה. אז כמוצא אחרון החלטתי לחזור לתרופות הפסיכיאטריות, כי הרגשתי שלא מגיע לי לחיות ככה עם דיכאונות וחרדות, אבל הפעם זה שונה. הפעם אני מרגיש הרבה פחות אופורי מאשר שהרגשתי בפעם הקודמת, אבל אני בהחלט מרגיש יותר נוח, בלי כל הדברים שהפריעו לי בגוף בגלל המתח. הפעם אני באמת יכול לתת מעצמי את הקול האמיתי שלי, ולא סתם לדבר על חיוכים חדי קרן וקשתות בענן, כי החיים הם לא רק כאלה. הרבה פעמים אני קורא שאני צריך "לתת לרגש להגיע במלוא עוצמתו". מה לעזאזל זה אומר? איך אני מכיר בזה? ופאק, אם זה דיכאון שמגיע אלי, הדבר האחרון שאני רוצה להרגיש זה אותו במלוא עוצמתו, כי הוא גורר אותי עמוק אל תוך החושך וכל מה שטוב בי נעלם. אני מכיר את זה. אני בוכה, ובאיזשהו שלב מאבד מגע עם כל מי שאני ומה שאני, ועם כל מי שמסביבי. בדר"כ אני לא זוכר יותר מדי אחרי זה, חוץ ממשפטים קונקרטיים.

אבל חלאס, יש חרא ויש דברים טובים יותר. כבר אמרתי שאין בי רק צד אחד.

אני מאוהב. כל כך מאוהב. ובכל מפגש אני מבין כמה דברים על אהבה. אני לומד על הערכה. על יושר. על כנות. אני כל כך שמח שהיא מקבלת אותי. והיא שמחה על זה גם כן. כל יום שעובר אני פשוט לומד יותר על מה זה להיות מאוהב. אני והיא חולקים את אותו העולם הרגשי. אני מרגיש איתה הזדהות עצומה אבל בכל מקרה אנחנו צריכים וגם מצליחים להיות יציבים אחד בשביל השנייה. חגגנו שמונה חודשים ביחד בחתונה של חבר. כמה שהיא עושה אותי מאושר. כמה שנוח לי לידה. היא מדהימה.

אני הקלטתי אלבום עם להקה אחת. גיטריסט מפורסם ומוכשר מאוד עומד להצטרף ללהקה אחרת שלי. הקמתי עוד הרכב שבו אני אשיר את כל מה שיש לי להגיד, ואני מרגיש מעולה. אני מרגיש שמצאתי את המקום שלי, והוא בין הצלילים. מי יתן וזה יהפוך גם לקריירה. אני גם לאט לאט קולט שאני אוהב להיחשף. קראתי שירים שלי מול חברים ומול אנשים שאני לא מכיר, והם אמרו לי שאני כותב מעולה ואולי אפילו כדאי לי להוציא ספר שירים. נראה. אולי.

אולי אני גם אוציא את הדיכאון מהמגירה, אבל כרגע זה בגדר פנטזיה בלבד.

 בקיצור, זה תקציר של (בערך) כל התקופה שלא כתבתי כאן. אני לא יודע אם לקוות שאני אמשיך לכתוב כאן או לא, אבל אני חייב להבטיח לעצמי שאני אשאר אמיתי בפני כל אחד.

שלכם,

אני

אני רוצה להיות מאוהב. באמת שאני רוצה. אני רוצה מישהי שתמיס לי את הלב בכל פעם שאני רואה אותה, ושאותו דבר יהיה כלפי.

כבר הרבה מאוד זמן שלא התעוררתי עם מישהי לצידי. בעיקר מתוך פחד. פחדתי להיפגע, אפילו שאני מכור קצת לכאב.

מאז שיצאתי מהצבא היה לי קשה מאוד להכנס לקשרים רומנטיים. היו לי המון הזדמנויות, אבל מאוד נרתעתי. לא רציתי קרבה, ולהיפך, פחדתי ממנה. לא רציתי להתקרב כי פחדתי להראות את הצבעים האמיתיים שלי, ושידעו מי אני ומה עברתי. עד שנכנסתי לטיפול, לא רציתי קשרים חברתיים בלבד, רציתי להיות לבד בלי אף אחד שיקח חלק בחיים שלי חוץ מהחברים הטובים באמת שלי. להכניס אנשים חדשים לחיים זה יותר מדי כאב ראש, במיוחד אחרי שהשתחררתי. זה לשקול במילים שלי טוב מאוד כי אני לא רוצה להראות את הנפש הפגועה שמסתתרת מאחורי מסיכת האושר שלי. זה להתחיל לחשוב אם לשתף אנשים בטראומות שעברתי, ואיך לספר להם את זה. בקטע של צחוקים, או בקטע דיכאוני?

כאן נכנס הקטע של הקשרים הרומנטיים. אני חייב להודות שאני על קרקע יציבה יותר מאז שהתחלתי לטפל בעצמי, אבל האם אני יכול לשאת את זה? יש לי את הבעיות שלי גם ככה. אם אני נופל על בחורה עם בעיות (ונפלתי על מספיק, קשה שלא למצוא כאלה), הסיכוי שלי ליפול שוב ולהפיל מישהי לתוך מרה שחורה הוא גדול, וזה מפחיד אותי מאוד. מצד שני אם אני נופל על בחורה טובה, אני מפחד לשתף אותה בבעיות שלי. אני לא רוצה רחמים, אני רוצה אהבה. ולא רק זה, אני לא רוצה להשען עליה יותר מדי כדי שהיא לא תיפול איתי ביחד אל תוך הצינורות והיא תיפגע מאש המחשבות שלי. אני לא יודע אם אני בעצמי אהיה בן זוג טוב בעצמי כי אני מחזיק את עצמי על עור שיני ואני לא יודע אם תמיד אוכל להיות שם בשבילה כשהיא צריכה אותי. ומצד שני, אני מאוד רוצה את זה. אני רוצה את הכנות, את המגע המלטף, את כל השטויות המתקתקות האלה כשיש לך כשאתה מאוהב. אני רוצה להתחבק 7\24, להתנשק ולדבר כל הלילה שיחות נפש או סתם על שטויות. באמת בקטע הכי תמים שיש, כמו חברות של כיתה ג', מצידי זין על הסקס. רק את זה אני רוצה.

אבל שוב, אני יעמוד בזה?

ואם אני אוכל להוסיף משהו לשיר הזה, זה את זה:

"האם להיות בך מאוהב, זה מה שהלב צריך עכשיו?"