חבר'ה לעצור הכל, פיקששנו הכל.

אתם יודעים איך הגעתי לזה?

כשמנכ"לים של בתי חולים מקבלים משכורת של 70,000 שקל לחודש כדי לקנות למבורגיני חדשה והעובדים מקבלים משכורות של 2600 שקל כדי לפרנס משפחה.

שב"יפה והחנון" רפות השכל צריכות לתקן את ה"חנונים", ובעיני ההמון אינטילגנציה היא מחלה.

כש"יפה נפש" הפך לקללה במקום לתיאור לאדם טוב.

שתלמידה דוחה וגסת רוח הופכת למנהיגה חברתית בזמן שאנשים כמו נלסון מנדלה מקבלים תגובות נאצה.

כשהשמאל הפך משיוויון וסוציאליזם לג'יהאד פוליטי וגראס חוקי.

כשלאנשים אסור לאהוב יותר את השונה כי זה מאיים על הדמוגרפיה היהודית, אבל מותר להם לשנוא את השונה במסגרת החוק.

שפגועי נפש לא רשאיים לקבל ייצוג של עורך דין בתביעות נגד משרד הביטחון.

שחברי כנסת טסים למשלחת לפולין בעלות של מליונים ואוסרים שימוש במילה "נאצי", בזמן שניצולי שואה מחפשים פחיות בפחי הזבל כדי להרוויח כמה אגורות.

שסבא שלי ז"ל ישב בכלא הבריטי וחטף מכות כי הוא העלה יהודים לארץ ממרוקו, איבד הון וחיים נוחים על מנת להגיע לישראל, וקבלת הפנים שלו היתה קיפוח.

שמדינה שעברה שואה ורצח עם ומחנות ריכוז ועבודה, עושה את אותו הדבר לציבור אחר.

שלאום שעבר דה לגיטימציה בחוק עושה את אותו הדבר לאנשים אחרים.

שבתי ספר צריכים לחנך לדעה מסויימת במקום ליצור דעות אצל תלמידים.

שהזמר הלאומי הנערץ שלנו מזדיין עם בנות 15 באורגיות עם אבא שלו.

שפעם מהפכות היו עושים בכוח ולא באוהלים עם גיטרות.

חבר'ה יש לנו פה שואה. שואת ערכי המוסר שלנו. ואנחנו הצוררים. 

אנחנו רצחנו את המדינה הזאת. כל סיב כותנה על הדגל כבר מרוח בדם שלנו.

קופי האדם מרקיבים את האדמה החרבה הזאת.

כוסעומו עם הכל.

לפעמים כשהוא לא זז ומדבר,

עולם שלם בתוכו מתדרדר,

רק בודק את הדופק, ומודד את החום

לפעמים כשהוא לא זז ומדבר,

הוא שוכב ולא יכול שלא להיזכר

בבדיקה של הדופק, בדמעה בעיניים.

איפה היית 21 שנה, תאמין לי שלא הפסדת יותר מדי

הרבה זעם, הרבה שקר, הרבה אהבה, המון שנאה,

יצר הרע, יצר הרוע, בכוח הזרוע, מניף בעוצמה, פוגע חזק

נופל ומדמם, על הרצפה.

כבר שנים שתולעים אוכלות לי את המוח, מכרסמות,

בפינות הכי עמוקות, הכי כואבות.

דם ילדים צרוב צועק אלי מן האדמה, מפיח בעצמו את חייו מכאיב לי, ומצחיק אותם.

כבר שנים שהנשים מהמסך מסתכלות עלי עם המבט המסופק שלהן,

עוד שניה הן גומרות, שניה הן מתות, מבפנים, מבחוץ,

על הצוואר, על כל הגוף.

נשים רצות אל מול עיני, חתוליות ומלאות אוויר, דוקרות אותי בטפריהן, ושיניהן..

אבל אני, אני לא עשיתי שום דבר רע רק הצמדתי את הנשק לגרון, כי סבלתי,

וגססתי יותר מדי. אני לא יודע אם אלה היו רחמים או כוח הרצון שגרמו לי לעמוד, לסבול וללמוד.

התשוקה בשפתיים.

הדמעה בעיניים.

הכאב בגפיים.

הלחץ בחזה.

וכולם מלטשים עיניהם אליי, בזים לי וצוחקים,

שוחה בשלולית מים מדוללת בשתן וחושב שאני בפארק מים.

התשוקה בשפתיים.

הדמעות בעיניים.

הנשק בידיים.

נזרק לצד.

נאכל, עם השיניים,

ונטרוף, עם העיניים,

עד שנגיע למעיים

ונדקור, עם קלשון

ונלקק, עם הלשון

עד שלא יוכל לישון

והיא ישנה, על ספה,

במדבר, בארץ קפואה

רדומה משכרות

מסריחה מסיגריות

מגעילה ומקומטת, זונה זקנה.

אבל שום קיר לא יעצור אותה

ושום צייד לא יהרוג אותה

היא תרוץ חופשיה עד יום מותה

ואת, המשכרת,

תמיד את צוחקת

ומצידך שהשמיים יפלו

אבל לעולם לא תפסיקי לרוץ

ואת, המשכרת,

תמיד את צוחקת

ומצידך שהשמיים יפלו

אבל לעולם לא תפסיקי לרוץ