תמיד תוכל להשיג את חלומך, רק אם נותר בך הרצון

פרק שלישי
ראיתי את השרשרת, היא הייתה ממש ליד הביוב ועמדה ליפול לתוכו.
נשכתי את פי, כל דבר יכול להפיל אותה...
שלחתי את ידי אליה בזהירות רבה שבריר של אי ריכוז והיא תיפול...
אצבעותיי ממש נגעו בה לפתע " אלכס?" נשמע קול מאחורי שהקפיץ אותי וגרם לשרשרת ליפול עקב תזוזה לא נכונה שלי.
"לא!" פלטתי מבלי לחשוב מביטה בשרשרת שנפלה מטה מטה אל הביוב.
"מה קרה?" שמעתי שוב את אותו קול ולאחר מכן הסתובבתי.
"ד-דיימון..." מילמלתי מביטה בו בהפתעה.

"קרה משהו אלכס?" שאל דיימון בבילבול רוכן לעברי.
"ל-לא פשוט הילקוט שלי שחכתי אותו  פה כ-כש..." התחלתי לגמגם חושבת על תירוץ מספיק טוב לא רציתי שהוא ייסתבך בצרות שלי.
"את יכולה לספר לי" הוא אמר בחיוך רגוע שנתן לי הרגשה של ביטחון ושבאמת אוכל לבטוח בו שלא ייעשה מזה דרמה , כי אני כבר רגילה לזה...
"אמ...אה שכחתי פה את הילקוט שלי ש...ש-שרצתי לכיתה וכנראה שהוא היה פתוח וחפצים שלי נפלו ממנו..." אמרתי בשקט אין מצב שהוא יאמין לזה... אני כל כך פתטית.
"ועכשי, את האמת בבקשה..." אמר כצפוי ופניו הרצינו.
נשמתי נשימה עמוקה עוצמת את עייני ומיישרת את משקפיי שהחליקו על אפי.
פשוט תגידי את זה מהר וככה לא תוכלי להתחרט!
"הילדים לא מחבבים במיוחד אותי וברחתי מהחצר והשארתי פה את התיק שלי !" אמרתי במהירות נושכת את שפתי ומשפילה את ראשי מטה.
"אני מבין..." הוא אמר ולרגע נראה שחשב.
נאנחתי בייאוש , טיילור יכעס כל כך הריי זה הדבר היחיד שנותר לנו מהורינו... איך יכולתי להיות כל כך חסרת אחריות?
הפנתי את ראשי אל פניו הוא היה כל כך מרהיב ביופיו ונראה מסתורי למדיי...
עיניו נהפכו לתכולות יותר ונראו צלולות כמים והיה בהם טיפה של אפור שהפך את המתרחש בעיניו לסערה גדולה.
"והפלת את השרשרת שלך ושל אחיך לשמה?" הוא שאל והעיר אותי מחולמניותי.
"כ-כן... איך אתה יודע?"שאלתי  בבילבול.
"אחיך סיפר לי עלייה" אמר לי בחיוך שרק העמיק יותר את יופיו אם זה בכלל אפשרי...
"הוא בטח יכעס כל כך, אני לא אוכל לסלוח לעצמי, אני כל כך אדם נורא..." אמרתי והרגשתי שטיפת הביטחון שיש לי ירדה לריצפה וזה גרם לי להרגיש כל כך נחותה ומועקה.
"לא! הכל יהיה בסדר אלכס דיי..." אמר לי והרגשתי לפתע שזרעותיו נכרכו סביבי כאשר שנינו יושבים על הריצפה.
הרגשתי זרם חשמלי עובר בגופי מה  שגרם לצמרמורת מיידית בגופי.

סומק כיסה את כל לחיי בבת שנייה והרגשתי כך גם בבושה שמילאה את כל חלל גופי.
"למה?" שאלתי אותו באי הבנה מביטה בעיניו שגרמו לסומק בלחיי להפוך ליותר בולט אם זה אפשרי בכלל.
"מה?" שאל באי הבנה היטה את ראשו הצידה והמבט שלו גרם לפרפרים לפרפר בביטני.
"למה אתה נחמד אליי כל כך?" שאלתי אותו מביטה בו באי הבנה אני לא מבינה למה הוא כל כך נחמד אליי ככה כל הזמן...
"אני אמור לא להיות נחמד?" שאל בציניות מביט בי בחיוך קטן.

"לא...פשוט אני לא רגילה ליחס שכזה..."הסברתי בביישנות מכופפת את גבי ומשחקת עם ידיי בקצוות חולצתי.

הוא הרים את סנטרי עם ידו מביט בי במבט אוהב וחביב, רגע, לא אני בטח סתם מדמיינת, זה פרי דמיוני.

"אז כדיי שתתחילי להתרגל..." הוא אמר בחיוך חמים שגרם לי להרגיש בשלווה ששררה באותו רגע.

הוא התחיל לעזור לי לאסוף את חפציי ולפתע שמתי לב למשהו חד ובולט שצד את עייני.
היה רשום על הקיר בספריי אדום " לוזרית! זה לא המקום שלך!לכי לקרוא ספר!" ליבי החסיר פעימה והרגשתי איך עוד פעם נוספת להיום מועקה מתגנבת לליבי.
הפעם לא יכלתי לעצור את הדמעות שעמדו והצטברו בעייני עוד בתחילת היום.
התחלתי  לבכות בכי חרישי והרגשתי כאילו כל עולמי נפל עליי.

~

דיימון

"אלכס..." מלמלתי מביט בה ישובה על הרצפה בוכייה.
"למה את בוכה?" שאלתי אותה מחבק אותה מאחור.
היא הצביעה על הקיר שעמד לפננו ולא האמנתי על הכתוב שם.
באתי לנחם אותה אך היא הפנתה את ראשה לצד השני ממשיכה למרר בבכי.
"ז-זה בסדר... אני לא צריכה שתרחם עליי... בא.באמת א..ני אני רגילה לז-לזה..." היא אמרה נקטעת כל פעם מהבכי ויכלתי לקרוא אותה כמוספר פתוח ולהרגיש את הבדידות והזילזול שהיא מרגישה.
"אני אסדר את זה אל תדאגי..." אמרתי לה מנסה לעודד אותה.
"ל-לא! לא אל תעשה כלום... בבקשה..."היא הביטה בי בעייניה הירוקות שנראו כבויות מזיק האור שנראה בהן.
"אבל,למה?" שאלתי אותה באי הבנה , למה היא לא רצתה שאעזור לה?  
"לא פשוט אל... " היא אמרה לי מתרחקת מימני בורחת לתוך מבנה הבית ספר.
'אני פשוט לא מבינה... למה הוא בא לפה? זה כאילו הוא נפל עליי משמיים... זה מאוד יפה מצידו שהציע לי עזרה אבל פשוט אני לא רוצה שהילדים ייתנקמו בו או בי בדרך כלשהי הם בטוח יימצאו את הדרך אם כן...' היא אגרפה את יידיה נעלמת מקו האופק.
הו אלכס... רק אם היית יודעת...   

~

טיילור

הבטתי בשעון התלוי על הקיר, היא עדיין לא הגיעה...
אני מקווה שהיא שומרת על עצמה, דיימון הבטיח לי שישים עלייה עיין וינהוג לפי הוראות המסדר שהורו לו לוודא שהיא לא מסתגרת בעצמה כל כך... כי אם היא תסתגר יותר מידי זה יביא להתפרצות שלה...
מה שלא טוב, כיוון שם תתפרץ הכוחות המיוחדים שנתנו לה עקב התייתמותה ועברה הקשה , והכוחות ייגרמו לאסון ללא ויכוח.
הרגשתי איך מיליון תמונות עולות בראשי.
נפלתי אחורה והרגשתי איך כל גופי מתחיל לאבד את הכרתו וראשי התנגש בראי הגדול שהתנפץ והראה כי רעות עומדות לקרות.

~

אלכס

התנגשתי במישהו במסדרון.
"אני מצטערת כל כך..."מילמלתי כאשר הדמעות עדיין זולגות מעייני ללא שליטה.
"זה...- הכל בסדר?" שאל הנער שנמצא מולי מביט בי בדאגה ואני בתגובה רק התכווצתי עוד ועוד.
"לא זה סתם...-זה זה..." התחלתי למלמל בבושה.
לא ראיתי כמעט דבר ראיתי כל דבר מטושטש אך יכלתי לשים לב למשהו יוצא דופן במראו הייתה לו שרשרת...
זו השרשרת של אימא ואבא!

טוב אז זהו><
אני דיי נהנתי לכתוב תפרק, לא יודעת מה איתכם:)
אני מקווה שאהבתם ו...
את מוזמנים להגיב:) ולומר את דעתכם...

שלכם אורייה הכותבת^^