על החיים ועל מה שלידם

במקור הפוסט הזה פורסם באחד הבלוגים הקודמים שלי, ופה אני ממחזרת רשומה מלפני כ-10 שנים.

מקווה שהרשומה תיקלט יפה בבית החדש.

 "הדלקת הנרות מציינת את האווירה המיוחדת של יום השבת.  היא אינה נזכרת במקרא - אלא בתלמוד הבבלי: "הדלקת נר בשבת - חובה".  נוהגים להדליק לפחות שני נרות אם כי אפשר גם אחד,  אך יש המדליקים שבעה נרות,  או מספר נרות כמספר בני המשפחה."

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מדליקה נרות שבת, תמיד כמספר בני הבית.
ככה אבא אמר שנהוג. במרבית הימים היו אלה שלושה נרות, אבא, אמא ואני-הנר השלישי.  לעיתים, כאשר היתה בבית גם זו שרציתי לי לחברה, והיא שרצתה אותי לאחות לה, הדלקנו ארבעה נרות. זה היה השיא.
אהבתי את המסורת של הדלקת הנרות מאז, וסביבה אף נוצרו קודים מיוחדים של שאלות, של שיחות, בעיקר עם אבא -
כשרציתי אח, או אחות, נוח היה לי יותר לשאול, ´אבא, מתי יהיה לנו עוד נר להדליק?´  עוד נר רביעי, שנדליק אותו תמיד תמיד... לא תמיד היו לאבא תשובות, ..........  ולעיתים כאשר חלפו ימים רבים היה זה הוא שבזהירות שאל - "אולי כבר זמן להוסיף עוד נר, ר´, עוד נר אחד? "
ואמא, באחת הפעמים הבודדות שדיברה איתי, שאלה - "כמה נרות היית רוצה להדליק, כאשר תהיה לך משפחה משלך?" "תריסר, תריסר לפחות, אולי יותר" - עניתי, בלי הסוס.
היא רק ספקה את כפיה. 


לימים, כאשר עזבתי את הבית עם איש, תקופה קצרה הדלקתי שני נרות, וכעבור זמן  נוסף להם הנר השלישי, ואחר כך אף הרביעי.... סוף סוף נר רביעי כל הזמן ... לא היתה מאושרת ממני אז, בעבור הנר הרביעי, הנוסף ..

ואז שוב היו שבתות מסוגים שונים, כאלה של שלושה - כאשר נפרדתי מנר אחד, ונותרתי עם אלו האחרים שנוספו לי, השניים.  ואחרות של שניים, ואף של ארבעה, צירופים מצירופים שונים....
והיו שבתות של כמעט עוד שלושה נוספים, בבת-אחת עוד שלושה, הרבה תפילות ותקוות ליוו את הכמעט שלושה האלו, הנוספים, ואם, רק אם הכל היה כשורה, הרי ששה או שבעה נרות זה כבר ממש המון אור, אבל השלושה האלו, לא נדלקו בסופו של דבר, אף פעם. 

בדרך כלל אנחנו שבתות של שלושה, כעת, ששנים מהגוזלים עזבו את הקן, ולמרות התקוות שלי של אז, לתריסר נרות מעולם לא הגעתי, אבל אהבתי את החודשים של שוב ארבעה.

אתמול הוא אמר לי -
"את יודעת, כבר לא חייבים להדליק ארבעה, בואי, הדליקי שלושה השבת". 
בשקט החזרתי את הפמוט הרביעי למקומו,
והדמעות זלגו,
ושתקתי.