על החיים ועל מה שלידם

אתמול עברתי ניתוח קטן בעיניים.  לא משהו רציני, וממילא אני עכשיו אחרי הכל, עדיין אי נוחות מסויימת, אבל עוד יום-יומיים כבר אחזור לעבודה, ולכל שאר הפעילויות כרגיל.

נזכרתי ברשומה שלהלן, שבמקור רשמתי לפני יותר מ-10 שנים במקום אחר.  

העיניים מקולקלות.

"העיניים מקולקלות", אמרתי לאופטיקאי שהושיב אותי על הכיסא הזה, מול לוח הספרות.

"בואי נראה", הוא אמר, החליף עדשות ושינה ושאל והסתיר וגילה, ואני מעט רואה והרבה לא,  מנסה למקד מבט.

"יש שינוי גדול", הוא אמר, "את תראי את ההבדל, כשהמשקפיים יהיו מוכנות. פתאום תוכלי לקרוא, לראות.

רק עוד בדיקה אחת.. רק עוד אחת."

ואחריה -

"תראי... אולי תוכלי לבוא שוב, אולי ביום ´יבש´ יותר, ´נוח´ יותר, אולי ביום ´בערך´.  את מבינה, לפני שאכין, אני רוצה להיות בטוח.  את בסדר, נכון?"

בערך? יבש? איפה יהיו ימים כאלה? ולא ביקשתי הסברים, מי לא יודע מה זה יום בערך, כאילו, אלמנטרי .  "כן, מבינה", אמרתי.

בימים שאחרי, ציפיתי ליום הזה, והוא הופיע, בדיוק ככה, עם עולם חצי מטושטש וחצי ברור, עם שמחה במידה הנכונה, ועצב גם, עם מחשבות שהצלחתי לנעול, יום בערך, והלכתי לסגור את החלון, והבטתי למרחק, ורק הים הזה ממול, שוב בצבע שאף פעם לא היה כמוהו... והתהיות, הדברים שרואים משם – איך הם? ושיחת הטלפון שלה, "אמא, אני כבר בארץ, אני כל כך שמחה אמא, גם את?" "כן, ילדה גם אני. מאושרת בלי סוף." "אבל אמא, למה הקול שלך רועד?" "צריכה ללכת לבדיקת עיניים, ומחכה ליום כזה, יום בערך, ואין לי ימים בערך ילדה, אין ימים כאלה..." "אולי אם אבוא איתך", היא שואלת.. "אולי.." והלכתי איתה,

ושוב מדד ובחן ורשם והחליף והוסיף ושאל. והבדיקה הנוספת – "ככה זה תמיד אצלך? כל הזמן? "

ואז, "תראי, זה לא שאני לא רוצה, אבל... מה אם גם עם הזוג החדש דברים יהיו מטושטשים? אני לא יכול להיות אחראי על מישהו שלא מוצא את היום הנכון, את מבינה?  אולי כדאי לגשת לרופא? אולי הוא יצליח לדייק במרשם? אבל תראי, גם אצלו, את צריכה למצוא יום מתאים, את יודעת...  יום ´פרווה´".

כן, אני יודעת, יום כזה, שבו מפלס הריגוש על האמצע, מפלס הדמעות על ´הולד´. יום שבו המחשבות נעולות היטב, והעיניים לא רואות שום ים, שבלילה לא היו ביעותים, אבל גם לא חלומות שרוצים לאחוז בהם, יום שאין בו צער, ולא שמחה, כזה שלא אוהבים יותר מדי, אבל גם לא כועסים מאד, יום שאינו מעונן, וגם שהכחול בו לא מרגש, יום בלי זריחות ובלי שקיעות, יום שבו הלב מפסיק להרגיש, שאף תינוק חדש לא נולד, ואף אדם יקר לא מת, יום בלי אהבה גדולה, בלי חמלה, בלי שנאה, יום בלי רגשות, יום שבו סוף סוף אוכל לעשות את הבדיקה הזאת, שלאחריה אראה את הדברים בגודלם הטבעי, שהאותיות והמילים שאקרא יהיו אמיתיות, והאנשים, והצבעים, והעולם, הכל יהיה אמיתי, פשוט אמיתי.

ועד אז, עד שאמצא את היום הזה, אני פשוט רואה מטושטש. מטושטש נורא.

  ************

את הסיפור הזה כתבתי לפני בערך חצי שנה או אולי מעט יותר, בפורום אחד. אחת התגובות שם היתה  "ואז פתאום הופיע יום ממוצע....."   וזה בדיוק מה שהביא אותי למחזר אותו, פה. יום ממוצע, יום בערך, אותו אחד שכל כך ציפיתי לו, והאופטיקאי ההוא מאז, שאמר:  "את רואה? בסוף גם כאלה מגיעים.  אל תשכחי את זה, Ruu."

                                          פורסם במקור ב-24 בנובמבר 2003,  בבלוג שלי בתפוז