על החיים ועל מה שלידם

היום ה' בניסן, יום השנה של אבא.  נזכרתי בקטע שכתבתי לפני הרבה שנים עליו.  

איש אחד, אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, עבר ניתוח, יזום, לא קשה מידי, אבל לבנאדם מבוגר גם אלה מפחידים נורא.
אספתי את מעט חפצַי ואת עצמי, השארתי הוראות מה לחמם מתי במיקרו ונסעתי להיות איתו שם כל הזמן, עד שיתעורר וירגיש טוב קצת יותר (כמה שאפשר להרגיש כך אחרי ניתוח), ובערב לשוב לי חזרה ל'גבעת החרצופים' ההיא, בעיר אחרת לגמרי.

חיכיתי שם מול חדרי הניתוחים, עד שיצא מי מהחדר ההוא ואמר: "הוא בחדר התאוששות, ואם את רוצה את יכולה להיכנס".
נכנסתי, וראיתי אותו חיוור מתחת לשמיכות, רדום, מחובר להכל, ומפעם לפעם ממלמל דברים לא ברורים, כמו מחלום רחוק. התקרבתי, ליטפתי, נישקתי, דיברתי, שאלתי, כיסיתי, ניסיתי להבין מה אומר, ולא הצליח לי כלום. מילים בשפת ילדותו, לא מובנות לי, וביניהן איזו מילה שחזרה על עצמה שוב ושוב, אולי שֵׁם, ובקופסא שלי לא היה לה שום פירוש, כי אף פעם לא שמעתי אותה במצבי עירות של האיש הזה, ועל הסיוטים שלו הוא בכלל לא דיבר אתנו מעולם.
"דבר ראשון שאני עושה כשהוא מתעורר", חשבתי לעצמי, "אשאל אותו מהי המילה הזו. אבל איך, איך אני אביא לו את המילה המסויטת, מאיזור הדמדומים שלו, מילה שאף פעם לא אמר לי מקודם, ועוד כשהוא במצב של אחרי ניתוח. מה אני יודעת מה זה יעשה לו??? מה אני יודעת מה ה-מה שזה יעשה לו יעשה לי???? חיכיתי, התלבטתי וחיכיתי, וסוף סוף הוא התעורר.

אחיות באו והלכו, וגם רופאים, ואחרי הרבה שעות העבירו אותו למחלקה. דיברתי איתו על הכל, ולא העזתי להזכיר את המילה ההיא. אבל עכשיו, אחרי ששמעתי אותה כך וכך פעמים ביום ההוא, היא כבר הייתה מתויקת לי אי שם בקופסא, במדור "סיוטים שלא סיפרו לי עליהם", ומקושרת מאד לאיש ההוא, אחד מאלו שאני הכי אוהבת בעולם.

ועברו שנים, הרבה שנים, ויום אחד, בעודי שקועה בעבודה, מצלצל הטלפון, ומהעבר השני אשה שלא היכרתי, מספרת לי על הדרכים העקלקלות והאנשים שעברה עד שמישהו סיפק לה את מספר הטלפון שלי. היא כמעט מתנצלת. לא אותי באופן אישי היא מחפשת, כמובן שגם, גם, אבל יותר - אנשים שנשאו או נושאים שם משפחה של קרובים שלה שכבר אינם. וככה, דרך הרבה כתובות ואנשים וסימני דרך הגיעה אלי, ושאני אעזור לה לחפש אותם, כי גם אני, פעם, נשאתי את אותו שם משפחה. מצאנו אחדים פה בארץ, התקשרנו אליהם, וכל אחד הביא חלק לפאזל, ובו-בזמן הראה לנו כמה הרבה חלקים אחרים עוד חסרים בו, ואי אפשר, אי אפשר בלעדיהם להשלים את הקונסטרוקציה.

"אז מי ישלים לנו אותה?" שאלנו אחת את רעותה, כי מרוב דיבורים והרכבות ביחד, כבר צברנו כמה "שעות טיסה", או לפחות "שעות שמירה משותפת", והפכנו לריעות בלב ובנפש. "צריך לברר בקהילה בחו"ל, איפה שהם היו, נולדו, עברו כברת דרך והשאירו סימנים או לא. עכשיו כבר היו לנו כמה חלקים בצבעים לגמרי אחרים, ובכל זאת, מחוברים להפליא לחלקים הקיימים. כבר לא נשארו לנו יותר מדי חלקים כדי להשלים את הפאזל. אבל אלו שחסרו היו הכי קשים להשגה. "מאיפה נביא את פיסות העבר האלו?" שאלנו אחת את השנייה. פתאום היא אומרת לי מילה, אותה מילה שהאיש, אותו אחד שאני הכי אוהבת בעולם, אמר אז, מתוך הזיותיו בשעות שבין לבין. "מאיפה לך המילה הזותי? מה זה בכלל? זה שייך למדור הסיוטים שלא סיפרו לי עליהם בקופסא ש-ל-י, שלי, ולא של אף אחד אחר, מקושרת לאיש מסוים מאד, להזיות שלו, לזמנים של עירות שלא אמר לי אותה, זו מילה שאסור לי להזכיר לו, כי אינני יודעת מה זה יעשה לו, מה זה יעשה לי…..", הוספתי והסברתי דברים שקצת קשה להסביר במילים, ולכן גם נעזרתי בדמעות, ובעוד קטעי הברות שלא היו מילים בכלל שפרצו ממני, ובסוף היא הבינה אותי.

"זה שֵׁם, שֵׁם", היא אמרה. "אצלי המילה הזו מקושרת לארץ ההיא, לעיר ההיא, לאיש היחיד שעוד יודע מה קרה למאות אנשים שם, וכמה מהם, מעטים נושאים את שם המשפחה הזה שאנחנו מחפשות, והאיש ההוא, המילה הזו, היא התקווה האחרונה שלנו למצוא את הפיסות החסרות, ועוד מעט גם הוא לא יהיה, ועוד מעט אולי הוא עוד יהיה, אבל כבר לא ירצה או יוכל לדבר אתנו על הזיותיו, וסיוטיו, וזיכרונותיו, ואנחנו לא נבין, אולי כבר לא יזכור שמות, וצריך למצוא אותו, את האיש, המילה, עכשיו, כל עוד הוא היחיד שנותר בכל העולמות, ומכיר את כל המילים להגיד, ויכול לשבץ לנו את פיסות המִצרף האחרונות.

מחר, אנחנו נוסעות למילה הזו, לאיש הזה, ששומר על בית הקברות היהודי של עיירה קטנה בארץ אחת באירופה, ועוד זוכר קצת, ועוד מדבר קצת, והמילה הזו, עברה למדור לגמרי אחר בקופסא שלי, למדור התקוות האחרונות. וזה נכון לבינתיים, ללילה אחד ארוך, עד מחר, ואולי מחר שוב תעבור למדורים האחרים.

©  כל הזכויות שמורות

                                              פורסם ב-12 בדצמבר 2003, בתפוז.